ימים מוזרים

ימים מוזרים -

בטלוויזיה הם דווקא מתונים

במהלך מבצע צוק איתן הסתובב בפייסבוק הקטע הזה מתוך הסדרה 'הבית הלבן':

בסרטון נראה נשיא ארה"ב נוזף בפורם גנראלים על כך שהציעו לו "תגובה פרופורציונאלית" ומבקש תגובה שתעביר את המסר שעם אמריקה (או שמא אתו) אי אפשר להתעסק ("התגובה הדיספרופורציונאלית"). במהלך צוק איתן, נראה היה שמפיצי הקישור ומחבביו (אלה שהגיבו ב like) התכוונו כביכול שהסרטון יהווה קריאה לתגובה אגרסיבית יותר מצד ישראל או הצדקה של התגובה הישראלית, או אולי היה זה סרטון שהופץ כתשובה לטענה על העדר הסימטריה בתגובה הישראלית או בסכסוך בכלל.

התגובה הראשונה שבא לצעוק לאותם מפיצים, חולקים ומחבבים היא: הלו, מה נסגר, זאת סדרת טלוויזיה, זו דמות, זה שחקן, זה בדיה. סדרת טלוויזיה. אולי נציע שמדינת ישראל תתמודד עם החמאס באופן זהה להתמודדות של דנה ונופר עם פרידה בעונה השנייה של האח הגדול.

ניתן כמובן לטעון שתרבות משפיעה על  אנשים שאחר כך מקבלים החלטות, וגם יוצרים עוד תרבות בצל ההחלטות האלה שמשפיעה על עוד אנשים וכו', וכך או כך – הבדיה של היום היא המציאות של מחר. אני לא מסכים וטוען שהמציאות לא נוטה להתנהג בצורה טלוויזיונית לכן ההסקה לא מתאימה, אבל בכל זאת החלטתי לצפות שוב בפרק השלישי של העונה הראשונה של הבית הלבן "התגובה הפרופורציונאלית".

שתי תמות דרמטיות מובילות לאותה סצנה. הראשונה היא שמדובר בנשיא חדש שזה עתה נבחר, לראשונה הוא עומד במציאות של פיגוע טרור נגד ארה"ב וללא קשר הוא מרגיש לחוץ וקטן כאשר נפגש עם מנהיגי הצבאות האמריקאים השונים (navy, marines, army) בגלל שהוא עצמו אינו מגיע מרקע צבאי. התמה השנייה היא הקשר הקרוב שנרקם בינו לבין רופאו הצבאי הזמני, רואים כיצד הנשיא מתעניין בחייו, וצוותו של הנשיא מציע לרופא תפקיד קבוע.

אותו רופא מסתבר, נהרג בפיגוע הטרור בו שוגר טיל על מטוסו מעל דמשק (הכול כמובן בדיוני ומתרחש רק בעלילת הסדרה).

כך שהקונטקסט לנאום בו אנו צופים בסרטון הוא שכשהנשיא מגיע לחדר, הוא מתמודד לראשונה מול אירועי בטחוני, הוא נמצא בסיטואציה שכבר סופר עליה שגורמת לגבריותו להרגיש מעט רופפת, והוא מתאבל על חברו שנפל.

בהמשך הפרק (לאחר הקטע הקצר) הגנראלים מנסים לשכנע את הנשיא שיהיה מדובר בטעות והצוות הקרוב לנשיא מנסה להראות לו שהוא פועל מתוך תאוות נקם על נפילתו של הרופא. יועצו הקרוב אפילו מוסיף שיש דרך בה מעצמת על צריכה לפעול, קרי, יש אחריות שבאה עם הכוח הגדול של ארה"ב.

בסיום הנשיא משתלט על רגשותיו, ומורה על ביצוע התגובה הפרופורציונאלית דווקא, ומוצג כמי שצלח מבחן חשוב הן בהתמודדות ראשונה מול טרור והן בקשר שלו עם ראשי הצבאות.

כותב הפרק לא משאיר שום ספק לגבי מהי התגובה הנכונה והראויה – התגובה הפרופורציונאלית.

כך שאם כבר מתעקשים ללמוד מיצירה בדיונית זאת, ניתן לשאול את עצמנו דווקא שאלות: כמו האם רצוננו בתגובה ישראלית מאסיבית נובע מתאוות נקם על חטיפת שלושת הילדים, או שמא זה באמת תגובה ראויה, מוסרית ונכונה אסטרטגית. האם לתחושה של העדר גבריות או הצורך לבסס גבריות ועמדות יש קשר למציאות העכשווית

ראוי לשאול גם האם יש אחריות שבאה עם להיות המדינה עם הצבא הכי חזק במזרח התיכון? (מה פתאום, כל האחריות על חמאס, שאחראי לא רק על כל ההרוגים הפלשתינאים במבצע האחרון, אלא גם על הכישלון של כל הנציגות הישראליות במפעלים האירופאים בכדורגל).

לבסוף, חשוב יותר מניתוח התוכן של הפרק, אני חושב שזו דוגמה שמלמדת משהו על השיח שלנו. כל טקסט שנכתב, מיד נלקח על מנת לחזק עמדות ואמונות של ימין או שמאל, ואם צריך, הוא נחתך ונערך כדי לעשות זאת; לקונטקסט אין משמעות, לתוכן אין משמעות, לעובדות מהמבצע כבר אין משמעות. השאלה היחידה היא אם אתה תומך או מתנגד. מסכים איתי או לא, איתי או נגדי. במציאות הזאת הוכתרו "בוגדים", "פאשיסטים" ו"רוצחים". במציאות הזאת מי שמבקר את המדינה הוא תומך בחמאס, כי הרי מלחמה זה לא זמן לביקורת, למרות שמסתבר שזה זמן מצוין לנסות ולהעביר שלל חוקים בנושאים חברתיים חשובים רחוק מעיני הציבור .

הפוסט נכתב ונתרם באדיבות אדם

איזה זיכרון עצוב יותר?

כשהייתי ילד שבוע הזיכרון הזה מאד העציב אותי, אבל יום השואה הרבה יותר מיום הזיכרון. מאד פחדתי שהנאצים יחזרו וייקחו אותי מהבית ותמונות הזוועה הבהילו אותי ממש. מצד שני יום הזיכרון לחללי צה"ל היה פחות מאיים, אמנם שתי אזעקות אבל בסך הכל כולם לובשים לבן ודי שקט ברחוב ואפילו נחמד, וגם בערב יש מסיבה כזאת ומלא רעש וכולם שמחים.

השנים עברו והגעתי לצבא. לא הייתי 'לוחם' או 'קרבי' אבל את השנים האלה בזבזתי יפה יפה במדים. אחר כך למדתי מה בדיוק המשימה העיקרית של צבא ההגנה והתחלתי לקרוא, לקרוא באמת. את זאב מעוז ואבנר יניב. התחלתי לקרוא את החוק הבינ"ל ואת דוחות האו"ם. התחלתי ללמוד לבד ולהקשיב.

מאז, יום הזיכרון לחללי צה"ל או איך שלא הסכימו לקרוא ליום הזה ואת מי להכליל בו נעשה לי הרבה יותר עצוב.

כי ביום השואה אולי לא לכל אחד יש שם כמו בערוץ 33 ביום הזיכרון, אבל ליום השואה לא נוספים כל שנה עוד ועוד שמות. כי ביום השואה אפשר להתווכח אם הם הלכו כצאן לטבח או אם מרד גטו ורשה הוא מיתוס שהועצם.

אבל כעת כבר לאף אחד אין ספק שחלק נכבד פחות או יותר מאלפי ההרוגים והחללים יכלו להימנע.

ובגלל זה יום הזיכרון הזה עצוב לי יותר.

 

מפצחים גרעינים

זהבה גלאון, ראשת מרצ, כתבה פוסט מפורט במיוחד בפייסבוק בו טענה כי "המשטר האיראני אינו קרבן תמים של בידוד בינלאומי אלא משטר, שמעבר לרטוריקה האיומה שלו כלפי ישראל, עוסק באופן עקבי בחימוש של קבוצות פונדמנטליסטיות בלבנון ובעיראק ומסייע בכל כוחו למשטר הרצחני של אסד". אבל, הסוגיה שעל הפרק היא לא אם צריך להאמין לרטוריקה של רוחאני (שאין לה יותר או פחות אמינות אפריורית מרטוריקה של כל ממשלה אחרת), אלא עמדתה האמיתית של אירן בסוגיית הפירוז הגרעיני האזורי, שאותה אפשר לבדוק רק במשא ומתן. אבל לא יתכן פירוז גרעיני אזורי ללא חתימתה של ישראל על אמנת אי-ההפצה, ואולי מישהו רוצה להראות לי היכן בהתבטאויות של ראשי מרצ או במצע של מרצ יש תמיכה ברעיון.

גלאון טועה בדבר חשוב נוסף, לטענתה, "… וההסכמה הבינלאומית הרחבה לגבי הסנקציות הקשות שמוטלות על איראן מעידה שלא מדובר בגחמה של ישראל וארה"ב בלבד" (הדגשה שלי).  אולם רוב מדינות העולם (120 מהן) דווקא לא הסכימו להטלת הסנקציות על איראן. זהירות מסמך.

סעיף 24.4 בעמוד 12 קובע כי אנו נמנעים מלהכיר, מלאמץ ומליישם צעדים כוחניים או חוקים, כולל סנקציות כלכליות, וצעדים מאיימים אחרים, אשר מנסים להפעיל לחץ על מדינות לא מזדהות – באופן המאיים על ריבונותן, ועל חופש הסחר וההשקעה שלהן – ומונעים מהן מלממש את זכותן לקבל החלטות בנוגע למערכות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות שלהן.

סעיף 187 עמ' 64 קובע בנוסף כי ראשי המדינות מאשררים את הזכות של מדינות מתפתחות לייצור אנרגיה גרעינית לצרכי שלום והשימוש בה, ללא אפליה. הם רואים בדאגה הגבלות לא מוצדקות המוטלות על ייצוא של חומרים למטרות אלו.

עמוד 159- המדינות החתומות על ההצהרה. כאמור, הסכמה בינלאומית רחבה יש בהחלט, אבל לא לסנקציות, אלא לזכות של איראן, או כל מדינה מתפתחת, לפתח אנרגיה גרעינית.

באופן לא מפתיע דווקא ישראל מסרבת לחתום על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני בעוד איראן בהחלט חתומה עליה. נכון, גם ארצות הברית ורוסיה חתומות על האמנה ובהחלט ברשותן נשק כזה. בנוגע למקורות זרים וראשי נפץ גרעיניים ועמימות אתם כבר מכירים את הקלישאה.

לסיכום המעצמה הגרעינית הגדולה בעולם, שברשותה אלפי פצצות אטום, והיחידה שהטילה עד היום פצצות כאלו על אוכלוסיה, מדינה שיצאה לעשרות (אם לא מאות) מלחמות תוקפניות, וברזומה שלה רשימה מכובדת של פשעי מלחמה, מנהלת משא ומתן מול מדינה שלא יזמה מלחמה בהיסטוריה הנראית לעין, שמעוניינת לפתח אנרגיה גרעינית. כל זאת כשמדינה אחרת באיזור שיש ברשותה פצצות אטום, (פתח קלישאה- לפי מקורות זרים- סגור קלישאה), וכאמור לא חתומה על האמנה בנושא אי ההפצה, מעודדת אותה לעשות הכל ואפילו לצאת לעוד מלחמה יזומה, על מנת למנוע מהמדינה הלא תוקפנית לפתח מה שלה מותר.

תודה ליגאל גודלר שסייע בהכנת הפוסט.

כל מה שאני יודע…על האח הגדול

לאחרונה אני נאלץ במסגרת חובותי האקדמיים לענות על מבחן גמר בתואר שני בתקשורת. לצער כולם (למעט הבודקים כנראה) זהו מבחן סגור. כלומר מתוך 4 שאלות אני חייב לבחור 2. כמובן שאף אחת מהשאלות לא עוסקת בנושא שמעניין אותי בתחום ולכן אני מתקשה מאד מבחינת העניין. אז צצה במוחי הלא קודח מחשבה. הבנתי שאני יודע יותר מדי דברים לא חשובים. לכן הרגשתי פשוט חייב לסלק או לפחות להוציא ולשתף את כל מה שאני יודע על תכנית 'האח הגדול'.

מעולם לא צפיתי בפרק שלם של 'האח הגדול', ובעצם לא צפיתי יותר מכמה דקות באופן מצטבר או ברצף או בכלל. מן הסתם אני לא עוקב אחרי התכנית או משתתפיה ברשתות החברתיות או קורא כתבות על אודותיהם.

ובכל זאת, הנה כל מה שאני יודע (או חושב שאני יודע) על 'האח הגדול'

1. זו העונה הרביעית של התכנית והיו עונה או שתיים של משתתפים מוכרים (VIP). הזוכה הראשונה היתה אשכנזיה סורגת בשם שפרה קורנפלד' המועמד השני לנצחון שלבסוף הפסיד, היה גבר מזרחי קצת עילג בשם יוסי בובליל.

2. את כל העונות מנחים ארז טל ואסי עזר. אסי עזר תמיד אומר ' נא להתנהג בהתאם' כשעוברים לשדר חי מהבית בו המתמודדים שוהים.

3. בעונות אחרות זכו אלירז שדה וקותי סבג. באחת מעונות וי אי פי זכה דודי מליץ. אין לי שום מושג מה האנשים האלה עושים היום. ייתכן שמליץ בתחום היח"צ ואלירז שדה מנחה תכנית בערוץ 24.

4. לגבי העונה הנוכחית- הודחו 2 מועמדים, אב ובנו (רוני וגילי מיילי??), על ידי הפקת התכנית בגלל תוכן מוגזם של גזענות, שוביניזם ושנאת אדם באופן כללי.

5. יש מתמודדת לסבית בשם לבנה זוהרים. יש מתמודדת, כנראה לא לסבית, ממוצא אתיופי בשם טהוניה. יש מתמודדת נוספת לסבית. יש מתמודד שנכנס לאחרונה לבית בשם איתי. איתו נכנסה מישהי בלונדינית. יש מתמודד בשם ביז'ו ויש מתמודד בעל שיער ארוך. אחת המתמודדות היא סקסולוגית בעל שם מוזר כמו קרן שמש או ורד רוז.

6. התכנית משודרת בערבי א' וג' ויש שידור קצר מאד גם ביום ב'.

7. טוב, אני די לא יודע כלום על העונה הנוכחית. יש לי עוד מידע על העונות הקודמות- היתה מתמודדת ערביה בשם פותנה, שלמען הנצחת הסטריאוטיפ היא באמת בעלת חומוסיה. היתה מתמודדת בשם פרידה, כנראה גם לסבית. מנחם בן התמודד בעונת הוי איי פי וגם קורין אלאל, שימי תבורי ומיה בוסקילה.

8. צר עולמי כעולם נמלה.

אימא! אני בטלוויזיה!

מבין כל תכניות הריאליטי היום יש אחת שממש מביאה לי את הסעיף. אפשר להגיד הכל ושום דבר על משתתפי 'האח הגדול', 'המירוץ למליון' ועוד אלף תכניות כאלו שאינני מכיר בשמותיהן, אבל 'סופר נני' המבחילה מכולן.

הקונספט- משפחה דיספונקציונלית, מלאכית עם קוקו אסוף, לימוד במאית השנייה של טכניקה הורית פלאית, פרסומות. אין לי מושג אם מפיקי ותחקירני התכנית מגיעים למשפחות או שמא המשפחות מגיעות לתכנית, אבל זהו שיא הניצול וכיעורו. הנה אנחנו, הגדולים והחזקים, נלמד אתכם פשוטי העם המסכנים, כיצד לחנך את ילדיכם.

אבל גם בכל זה אין חדש. מה שמרגיז במיוחד הוא שילדים הרבה מתחת לגיל 18 נחשפים לכל העם והעולם ברגעיהם הקשים ביותר. החוק במקרה הזה נשכח הרבה מאחור וטובת הילד בכלל לא משנה. העיקר שההורים ישנים טוב יותר בלילה והרייטינג מרקיע שחקים.

מסתבר שהרשות השנייה תיקנה אמנה בנושא כבר לפני זמן רב. אמנה שאפשר להתווכח על מסקנותיה אבל גם את זה לא ממש אוכפים. לפי האמנה "השתתפות ילדים בתכניות טלוויזיה היא חלק ממימוש זכותם לחופש ביטוי", האמנם? באמת ילד בן 3, 5 או 10 משתתף בתכנית כזו על מנת לממש את זכותו לחופש הביטוי, או כי זה מה שהחליטו האפוטרופוסים שלו (לקרוא לזה הורים זה לשיקולכם).

האם באמת מאז שתוקנה האמנה לא מנצלים ילדים, פוגעים בפרטיותם או פולשים לחייהם? פחחחח.

המחוקק מיהר לשלם מס שפתיים להגנת הילד אבל לא יעמוד על רגליו האחוריות על מנת להוריד תכנית גורפת רייטינג. חוקרים באקדמיה דנו בנושא והביעו את חששם מפני השלכות החשיפה על הנפש הרכה.

מרכז המחקר והמידע של הכנסת בדק ומצא כי "ילדים המשתתפים בתוכניות מציאות עלולים לחוות פגיעה, למשל פגיעה בפרטיותם, פגיעה ביחסים בתוך משפחתם ופגיעה בגין קבלת טיפול שאינו מקצועי ומתאים"

בסקר שנערך לפי הזמנת המרכז נמצא כי "%48 מן הציבור מתנגד להשתתפות ילדים בתוכניות מציאות. %71 מן המשיבים סבורים כי השתתפות בתוכנית מציאות פוגעת בפרטיות הילדים, %60 כי ההשתתפות בתוכנית מציבה את הילד בפני קשיים חברתיים ו-%59 כי היא מזיקה ליחסים בתוך המשפחה. עם זאת, %69 מן המשיבים חושבים כי הילדים המשתתפים בתוכניות מציאות נהנים מן הפרסום הנלווה לכך ו-%62 ציינו כי ההשתתפות בתוכניות מציאות מאפשרת למשפחות אלה התמודדות עם בעיות וקבלת סיוע מקצועי. %81 מן המשיבים חושבים כי יש צורך להטיל מגבלות על תכניות מציאות ו-%66 מתוכם סבורים כי יש לאסור לחלוטין השתתפות ילדים בתוכנית מסוג זה. %31 מן המשיבים בסקר ו-%29 מן ההורים היו מאפשרים לילדיהם להשתתף בתכנית מציאות". כלומר רוב מוחלט של ההורים (71 אחוזים) לא היו מאפשרים  לילדיהם להשתתף בתכניות ריאליטי אבל יש מספיק שכן.

מחברי הדו"ח מפרטים על הקשיים או לפחות חוסר היכולת להגן על הילדים הישראליים ומביעים חשש מפני "פגיעה בפרטיות של הילדים וחשיפה של פרטים ומצבים אינטימיים לפני ציבור גדול, ובהם בני סביבתם הקרובה של המשתתפים, חברים לבית-הספר וכו'". עוד נכתב בדו"ח כי "הצגת הילדים בתוכניות מציאות במצבים קשים, רגישים, מביכים ומשפילים. תוכניות מציאות נוטות להקצין מצבים של קונפליקט ולהציגן מחוץ להקשר שוב ושוב, והדבר עשוי להעצים את הפגיעה הנגרמת לילדים המשתתפים בהן. התרחשותן של סיטואציות קריטיות בחיי המשפחה לפני מצלמות הטלוויזיה ומתוך מעורבות של צוות תוכנית המציאות עשויה לפגוע בשלבים חשובים בהתפתחותם של הילדים וביחסים בתוך המשפחה".

מחברי הדו"ח ערים לבעייתיות בכך שאין פיקוח מקצועי על צוות התכנית, וגם כי האפוטרופוסים של הילד עלולים להעדיף פרסום קצר טווח על טובת הילד: "במקרים שבהם צוות תוכנית המציאות נותן ייעוץ למשפחה בהתמודדות עם מצבים, הייעוץ עשוי שלא להתאים לבעיות שעמן המשפחה מתמודדת ולא לשמש פתרון מלא לטווח ארוך. כמו כן ייתכן כי שיקולים הקשורים בהפקת התוכנית יהיו כרוכים בייעוץ. הפופולריות של תוכניות מסוג זה עלולה להביא לכך שהורים יישמו עצות שניתנו בהן במקום לפנות לטיפול מקצועי. ילדים אין יכולת לשקול את הסיכונים הכרוכים בהופעה בתוכניות מציאות כשהם מתבקשים לתתאת הסכמתם להופיע. ההורים עשויים להציב שיקולים זרים לפני טובת ילדיהם".

הדו"ח מפרט מספר צעדים שננקטו במדינות בעולם המערבי אוסטרליה, בריטניה, קנדה, ניו זילנד, צרפת אך גם בהודו ובולגריה ורומניה. מאז כאמור תוקנה אמנה בנושא שנשכחה מיד. המועצה לשלום הילד מצידה, דורשת תשלום של 15 ש"ח על מנת לעיין בחוברת שעניינה מותר ואסור בחשיפת ילדים בתקשורת.

אין לי עדיין ילדים, אבל אני מקווה שיום אחד יהיה מישהו או מישהי שיקראו לי אבא. סביר להניח שאני אעשה אינספור טעויות בגידול וחינוך. יש אחת שאני יודע שלא אעשה.

דברי הימים

ויהי בימי המלך בנימין ורוח נכאים תשרור בארץ. ויתוקן חוק ההסדרים כמדי שנה וקיצוץ נוסף יבוא על העם.

מחנות השהייה נפוצו בנגב אשר לא ידע בין שמאל קסאמו לימין גראדו. יכחיש הלוי אשר לא ראה חומה בינות משכנות אבו דיס ומחלפי כביש מודיעין בואכה בית חורון.

המוני בתי ישראל יעסקו בשורדים אשר באי המרוחק או הכלואים מרצונם, ותעלה שוועת הארץ כי לא משכנות ברי השגה מעל ראשיהם ולא בטוחים רחובותיהם.

בעת ההיא יבוא מלך מלכי הטורים ויאיר לפידו לרחוק ולא ידקדק בעובדת ימין או בסכום שמאל. ויאמר הלפיד כי עוד שנתיים יהיה טוב.

להיות איתך

כבר שחקתי במחשב, אכלתי, ישנתי, קראתי,

בקרתי בפייסבוק ובטוויטר, ראיתי יוטיוב, עשיתי ביד,

סיגריה עישנתי, קפה שתיתי, טלוויזיה ראיתי,

ובכל הזמן הזה רק רציתי להיות איתך.

לא אכפת לי מה נעשה יחד

אם נשב בסלון ונדבר, אם נשכב או נראה סרט

אם נצא לפאב או נישאר בחדר

כי בכל הזמן הזה אהיה איתך

מפה ומשם בתקשורת #15

אז נכון שאנחנו בישראל בטוחים שפה זה מרכז העולם וכל העולם עוסק אך ורק בנו אבל ב-24 שעות האחרונות מתחוללת אי שם בקוריאה דרמה גרעינית.

במהלך הלילה באתרי חדשות פעוטים כמו סי. אנ. אנ ואחרים הפציצו מידע על המתרחש בחצי האי הקוריאני. אבל  בישראל, מדינה שבה נושא הגרעין בכותרות כבר 20 שנים כמעט ואין זכר לעניין הקוריאני.

בישראל, שאינה מקיימת קשרים דיפלומטיים עם צפון קוריאה ותלויה בארצות הברית לקיומה כמו גזים לסודה, כלי התקשורת לא מתעניינים במיוחד באסייתים המוזרים שמאיימים על ארה"ב בנשק אטומי.

העיתון היחיד שטרח לציין את הדרמה בכותרת היום היה 'ישראל היום', עם הפניה לעמ' …27!

בידיעות אחרונות הייתה כתבונת בנושא בעמ' 4.

באתר הארץ דיווחו בסיוע אי פי על הנושא בבוקר, ובנרג' גם.

פעם הבאה שאתם תוהים למה אנשים בעולם לא יודעים כלום על הסכסוך הזה וחושבים שהם כן, תחשבו מה אתם יודעים על הסכסוך האטומי בקוריאה. בעצם תחשבו מה אתם יודעים באמת על הסכסוך פה.

זרם תודעה

לילה של נהיגה בכביש מכניס אותך לפרקי מדיטציה.

נהיגה על אוטומט ולפעמים אתה חושב בזרם תודעה.

מסתכל כמה זמן נשאר עד שעת היעד שהגדרתי וכמה קילומטרים למחלף הבא,

בסופו של דבר המגע שלך על העור שלה מכניס לך טעם לחיים

ברית עולם

משבר פרץ בקהילה הרפורמית בצ'ארלסטון כשנודע בציבור כי הרב לאופר לא שמר אמונים לאשתו לאה. מסתבר כי מזכירתו בהיכל הייתה נאמנה אליו יותר מאשר לבעלה, ובעצם שברו שניהם את אמון הקהילה ואמון בני זוגם בצוותא. הבעל המקורנן נתמלא זעם ובושה שכן אשתו, חמדת ליבו, בגדה בו עם ראש הקהילה, הבכיר והבחיר ביהודי צ'ארלסטון. נמלא ליבו צער עמוק ולא עמד בפני הדבר. בתחילה רצה ליישר ההדורים עם אשתו הבוגדנית אולם משראה כי עמוק פנימה הנו מלא בושה ביכר לעבור הליך גירושים קצר. אף על פי שהייתה זו היא הבוגדת ובעצם לא יכלה להלין בפני בית הדין של מטה או מעלה כי החסיר ממנה דבר, העדיף הבחור ניתוק מהיר שכן ליבו מלא מכאוב ובעצם אמר לעצמו שאינו רוצה דבר מחפציהם המשותפים.

בו בזמן העדיפה דבורה, מזכירת הרב ופילגשו, לנסות לבנות חיים משותפים עם ראש הקהילה. אמנם ליבה צר באהובה משכבר הימים שנטש העיר והקהילה, אולם בהיותה קרת רוח הבינה זו כי יכולה היא לבנות ביתה מחדש עם רב הקהילה.

אשת הרב מצידה, גמרה אומר למרר את חיי בעלה. 'את ממונו אקח, את אושרו אנפץ, את מעמדו אשחית. מראש קהילה נכבד יהפוך לאביון מתגולל באשפתות' אמרה ספק לעצמה ספק לחברותיה. כאמור רעשה הקהילה וגעשה. בעוד מעשי החסדים בעיר הוסיפו והתקיימו כדרך הטבע, שהרי אם קמל השורש עדיין מתקיים העץ כמה זמן. מפעלות הקהילה בחינוך וברווחה פעלו אולם רחש בחש סבב הכל. חלק הגברים נטה לצד הרב ואמר כי גם בארזים נופלת שלהבת ויש לקדם שלום בית. חלק הגברות אמרו כי בייש את אשתו וכבודה אינו כבת מלך כיאה לה. אולם לא היה זה חוק מן הטבע ולעיתים היה גבר בגברים מצדד בחדרי חדרים בעד היפרדות ויש כי אישה נאווה היתה אומרת כי ניתן לבנות הקן מחדש בבטחה.

חלפו מעט ימים והנה עזב משה, רב ונכבד הקהילה את הבית למעון שכור בפאתי העיירה. הזוג שלהם שלוש בנות פצח בסיעור משפטי לעילא. היו סיפורים ברחובות כי נראה נפול בבית המשפט וכי אכן תגשים האישה את חזונה שרמזה לחברותיה. מנגד היו כאלה שסברו כי הוא באמת ותמים מעוניין לשים פרק נישואיו מאחוריו ולבנות מחדש את חייו עם מזכירתו מאהבתו. לבסוף עורכי דינה של אשתו גברו על עורכי דינו. נאלץ הרב משה לרדת מנכסיו שעשה יחד עם אם בנותיו בשנים ארוכות של בנייה. לאחר השפלות שעבר בבית הדין, החליט לוותר לחלוטין. יעזוב את העיירה, את התפקיד והכבוד וילך לחפש את אושרו עם מזכירתו במקום אחר.

בו בזמן החליטה לאה כי תתקיים לבדה עם בנותיה אולם החלטה ובה התחלה חדשה היתה לה אחת. לעלות לארץ הקודש. אחרי הכל אינה מחויבת עוד לבעל או לקהילה ויש רוצה היא גם להתחיל מחדש במקום בו אין יודעים הבריות את אשר עולל לה הרב. עלתה לארץ ישראל והתיישבה בעיר יפו, כצ'ארלסטון יושבת על חוף ימים. לא תדע את אשר מעולל משה בארצות הברית וגם בנותיה צידדו בה. ניתק הקשר בין הרב לבנותיו.

בינתיים משה ודבורה מיסדו את אהבתם שהחלה בבית הכנסת. מצא עבודה בתחום תשמישי הקדושה וגם היא עמו. כלפי חוץ התאושש מעזיבת אשתו אולם בלבו מקוננת אהבתו לבנותיו שאותן לא ראה ואף לא החליף עמן מילה ימים ארוכים. וכך יחיו משה, דבורה ולאה. עברו חלפו הסתוים ומצאה בתם המשותפת של הרב ואשתו המקורננת את בחיר ליבה. גמרו אומר להתחתן בארץ הקודש ולגור בה אולם את אביה לא הזמינה לטקס. לא כדי לא לצער את אימה אלא כי היא עצמה כעסה עליו ובליבה אף שנאה אותו.

ויעברו עוד ימים ומים רבים בנהר האשלי. התעורר חשדה של דבורה כי קשר בין אחת הלקוחות לבין הרב אינו ככל הקשרים. לא יכלה להסביר לעצמה תחושה זו וגם הרב איש חכם היה ולא פזיז אולם חשד ניקר בה זה זמן ולא עזבה. שכרה דבורה חוקר פרטי למען ירגל אחרי בעלה. ליבה לא היה שלם עם המהלך אולם לא עמד לה רצונה להניח לדבר. לאחר כשבועיים ימים הביא הבלש את העדות. הרב, בעלה, משה, מבלה בנעימים עם אותה גבירה.

ושוב אותו סיפור ושוב אותה עלילה. הפעם נשאר הרב לאופר קירח מכאן ומכאן ומכאן. לא אישה לו, לא מאהבת, לא כבוד ולא הדר. לא פרנסה ולא קהילה. התהלך ימים רבים והתעסק בעבודות אשר אחרים היו מגדירים כבזויות אך לא הרב. תמיד ליבו נטה למען קשיי היום ואלו המתפרנסים בדחק ובכל זאת נשמר ליבם טוב, חביבים היו עליו במיוחד. מדי פעם חצתה מחשבה ספק נועזת ספק שובבה ספק מתריסה בלמצוא את אושרו בארץ הקודש או לכל הפחות להתרחק מצרותיו ולהתקרב לירושלים.

מחבר רחוק שמע כי אשתו הראשונה יתכן והיגרה לשם וכמעט בוודאי שבנותיו גרות שם, גם זו הנשואה, וכי אף העמידה צאצאים אשר אותם לא הכיר זה מכבר. אמנם העברית בפיו דלה וגם הממון אינו מצוי בכיסו אך ידע שישנם חברים או לכל הפחות מכרים שיסייעו בעדו בישראל. עוד ידע כי מגיעים לו כבן דת משה תמלוגים וסיועים שונים בעלייתו. התחזקו המחשבות הסוררות וגמר אומר בליבו לארוז את סיפור חייו ולהגשים, עם חשש ופחד, עם תקווה ורצון, את הרעיון המפעם בו. לישראל.

הגיע הרב לישראל ואט אט מצא בה את ידידיו ואת פרנסתו. צחצח את העברית בפיו ונהנה מנופי הארץ ומשווקיה. מדי פעם העלה זכרונות ככל אדם מימיו על נהר האשלי ומדי פעם תהה בליבו האם אשתו בישראל ובטח בתו ונכדיו. לאחר מספר חודשים נודע לי מפי אחד מבני הקהילה הרפורמית בישראל שאותו כבר מצ'ארלסטון כי לאה עדיין מתגוררת ביפו ואכן בתו הגדולה מצאה את בחיר ליבה ואף הביאה לו נכדה.

התעניין משה האם שאלו לאה או בתו על אודותיו וציפה לתשובה המאכזבת, מדי פעם כן, בקצה הלשון, אך לרוב נדמה כי נשתכחה דמותו מחייהן ואין לו מקום. התעצב הרב אך ידע כי אכן חטא בעבר לאשתו הנאמנה ובכל זאת עברו מים רבים וידע להשלים ולחיות עם צלקות העבר. מאידך אותו ניגון נושן המשיך לנוע בו. בכל זאת, שאת נכדתו יאפשרו לו לראות. את בתו. אפילו לדעת ממבט קרוב כיצד נראית לאה והאם החיים התייחסו אליה באדיבות.

עברו עוד שבועות בהתלבטות וייסורים עצמיים והכריע הרב ' שבע השנים הרעות עברו. אולי לא מחר או מחרתיים אך אלך לביתה'. בנקל בירר את כתובתה המדויקת שכן הקהילה הרפורמית בישראל משפחתית וקטנה. אכן עודנה ביפו.

גמר אומר בליבו להיעזר בתחבורה ציבורית באותו היום. התחנה נמצאת כמה מאות מטרים לפני ביתה וכך יוכל להסדיר את הלמות הלב ואת גלגוליה המחשבות. בחזרה יזמין מונית. אמנם גמלה ההחלטה ואכן התקלח, התגלח, התלבש והלך לתחנת האוטובוסים. ככל שהתקרב מועד הפגישה כן התרגש יותר, חשש יותר ושכח יותר. שכח מה בעצם מבקש להשיג בפגישה. שכח מה תכנן ומה רצה לומר.

כשעלה לביתה בקומה הראשונה כבר כשל צעדו וגבו השתופף. כששלח ידו אל הפעמון התרומם מעט וכך ראה את שלט הדירה 'לאה ומשה לאופר'.