ימים מוזרים

ימים מוזרים -

שקט

אני רוצה שקט. שקט מהכל. שקט מכם.

שקט מעצמי.

כל כך הרבה זמן אני ברשתות החברתיות המזוינות שאני לא זוכר איך לכתוב.

לא חייבים להגיע לפאנצ' ב-140 תווים,

לא חייבים להגיע לפאנצ',

לא חייבים.

הרתעה והמבצעים בעזה: בודקים את המספרים

תרגיל בהנחת המבוקש: אם אתם סמולנים בוגדים או סתם אנשים שעוקבים אחר פרסומיו של מרכז המידע למודיעין וטרור ע"ש מאיר עמית, יתכן ששמתם לב – ויתכן אף שנתתם פומבי – לעובדה שלפני שלושת המבצעים האחרונים בעזה (עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן) חמאס נמנע מירי לעבר ישראל וניסה לכפות מדיניות זו על ארגונים אחרים, לרוב בהצלחה ולעתים פחות.

אם במקרה ציינתם את העובדה הזאת מול ישראלים המוחזקים בעיניי עצמם להיות פטריוטים ומומחי ביטחון לאומי, סביר להניח שקיבלתם את אחת התגובות הבאות: "אין דבר כזה טפטוף" "לא משנה לי מי יורה" "גם טיל אחד יכול להרוג" "כל טיל הוא פיגוע" וכד'. אי אפשר להתייחס בביטול גמור לתגובות כאלה. אחרי הכל, נכון הוא שכל טיל שנורה מפחיד המוני ישראלים (גם אם הוא נופל בשטח פתוח) ונכון הוא גם שכל טיל יכול פוטנציאלית להרוג (גם אם סטטיסטית זה קורה לעתים נדירות). יתרה מזאת, נכון הוא שברגע שרצים אל המרחב המוגן זהותו הארגונית של היורה אינה מעסיקה אף אחד (גם אם מאוחר יותר יתנהל על כך דיון ציבורי ופוליטי ער). הבעיה בכל התגובות האלה היא אחרת. הבעיה, אם להתנסח בפשטות, היא שהתגובות האלה אינן כנות.

כדאי להיזכר: המטרה המוצהרת של מבצעים בעזה היא להרתיע את החמאס אשר ממשלת ישראל רואה בו, לדבריה, את האחראי לירי. כדאי להיזכר בעוד משהו: מבצעים בעזה מוכתרים כהצלחות בזמן שהירי נמשך, בייחוד אם החמאס אינו שותף לירי. לפיכך, אליבא דממשלת ישראל, הסף להצלחות הרתעתיות מול החמאס אינו עצירתו המוחלטת של הירי ואינו ירי של כל ארגון קיקיוני, אלא – הפלא ופלא – זהות הארגון היורה ופיחות יחסי במספר הטילים.

הניסוח המפורש של הרעיון הזה הופיע  במאמר של עומר דוסטרי בנרג'. דוסטרי מאמץ טון סמכותי, ומציין כי הערכת יכולת ההרתעה של ישראל מול החמאס חייבת להתבסס על "נתונים אמפיריים ועל ניתוח אסטרטגי רחב ומעמיק". דוסטרי קובע כי "המכה הקשה שספג ב'צוק-איתן' עודנה מהדהדת בראשו והארגון אינו מעוניין בהסלמה, קל וחומר כשהוא עדיין מלקק את פצעיו מהסיבוב האחרון וטרם התאושש". דוסטרי אף נראה כמציג נתונים אמפיריים, כפי שהבטיח, כדי לתמוך בקביעתו: "ההרתעה הישראלית בעיקר מוכחת במספרים מדויקים".

ממשיך דוסטרי, "כך למשל, על-פי נתונים מ'שירות הביטחון הכללי', בעשרת החודשים שחלפו לאחר מבצע 'עופרת יצוקה', שוגרו 207 רקטות ופצצות-מרגמה לעבר ישראל ובעשרת החודשים שחלפו לאחר מבצע 'עמוד ענן', שוגרו 59 רקטות ופצצות-מרגמה. לעומת זאת, בעשרת החודשים שחלפו לאחר מבצע 'צוק איתן', שוגרו בסך-הכל 6 שיגורי רקטות ופצצות-מרגמה לעבר ישראל, שלכולם, כאמור, אין נגיעה ל'חמאס' עצמו, אלא לארגונים סוררים".

sderotstrong

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לכאורה, נראה משכנע – ניתן לראות פיחות הדרגתי במספרי הטילים בעקבות כל מבצע. ניתן גם לראות שלירי "אין נגיעה" לחמאס. יש רק שתי בעיות קטנות:  כל אחת מהפסקות האש, החל מיוני 2008, לוו בפיחות גורף ביירי טילים, ובכל אחת מהן חמאס לא היה שותף לירי.

אם ניקח ברצינות את דבריו של דוסטרי, יתחוור שישראל היא המדינה הראשונה שפיתחה מכונת זמן, כיוון שההרתעה שהיא השיגה לדבריו בשלושת המבצעים האחרונים הייתה קיימת עוד לפני שהראשון יצא לדרך. ודוק, בהפסקת האש שהחלה ב-19 ליוני ונגמרה ב-4 לנובמבר 2008 (אחרי שצה"ל ביצע תקיפה בעזה בה נהרגו שבעה אנשי חמאס במהלך שסלל את הדרך ל"עופרת יצוקה") נורו 20 טילים, אשר אף אחד מהם לא נורה על ידי חמאס, ובזמן שחמאס פעל לסכל את הירי (זהירות מסמך – עמודים 7-6).

בדומה, חמאס לא ירה אף טיל בין נובמבר 2012 (תום מבצע עמוד ענן) לבין תחילת יולי 2014 (מסמך, עמוד 8).

אין קשר בין הרתעה למבצעים בעזה 

נמצא, אם כן, שתומכי מדיניות ההרתעה הישראלית לא רק שאינם מתעלמים מזהות הארגון היורה וממספר הטילים שנורה, אלא שהם משתמשים בפרטים אלו כדי להוכיח לעצמם ולאחרים שההרתעה עובדת. ואין עם זה בעיה עקרונית. אם הם היו מצליחים להראות באמצעות פיחות במספרי הטילים ובאמצעות אי השתתפותו של החמאס בירי שישראל הצליחה לייצר הרתעה, לא הייתה עם זה כל בעיה. הבעיה נוצרת משום שההרתעה אותה הם מזהים הייתה קיימת עוד לפני המבצעים. כלומר חמאס לא יורה והמבצעים יוצאים לדרך בממוצע של פעם בשנתיים.

עוד דבר מעניין שניתן ללמוד ממאמרו של דוסטרי הנה המשמעות החדשה שהוא העניק למושג "ניתוח אסטרטגי רחב ומעמיק". אכן, הניתוח של דוסטרי כנראה הרחיב והעמיק עד כדי כך שהוא החטיא את המסקנה המתבקשת מהפרטים שהוא עצמו הזכיר. לדבריו

"להרתעה הישראלית על "חמאס", מתווסף מצבו הכלכלי הקשה והיחסים המתוחים עם המצרים. מאז עלייתו של סיסי לשלטון במצרים, הארגון מתקשה להתעצם דרך מנהרות ההברחה ממצרים והוא מוגבל ביותר. מצב זה מונע ממנו להתחמש בקצב ובאיכות שהוא היה רוצה".

אם ניתן להסביר את הפיחות בטילים על ידי תנאים אובייקטיביים כמו סגירת המנהרות והאטת ההתחמשות, ולא על ידי ההסבר ההרתעה החביב על דוסטרי ועל רבים וטובים, מתחוור עוד יותר שדוסטרי לא ביסס את טיעונו.

בשורה התחתונה דוסטרי הוא רק סימפטום לחוסר הרציונליות השורר בשיח הציבור בישראל בכל מה שקשור לביטחון לאומי. כפי שניתן לראות, בדיוק אותן העובדות שאזכורן על ידי מתנגדי מדיניות ההרתעה ההרסנית של ישראל מעוררות עליהם את חמתם של מיני מצטדקים וצבועים המתקשטים בנוצות של פטריוטיזם וביטחון, משמשות גם את האחרונים כשנוח להם, רק בצורה סלקטיבית, לא רציונאלית ולא משכנעת.

כתב: יגאל גודלר

'הארץ' – לא מה שחשבת

התפטרותו של המשפטן הקנדי וויליאם שאבאס מראשות ועדת החקירה של מועצת זכויות האדם של האו"ם, ומינויה של השופטת האמריקאית מרי מקגוואן דיוויס במקומו, הובילו להתבטאויות מפתיעות – שלא לומר תמוהות – במעוז הליברליזם הישראלי "הארץ". נראה שבמערכת "הארץ" משוכנעים שהדו"ח שכתבה השופטת דיוויס במרץ 2011, היה "דו"ח נוח יותר על ישראל".

אכן כתב ברק רביד יומיים קודם, "ישראל שיתפה פעולה בזמנו עם מקגוואן-דיוויס והעבירה לה חומרים רבים על אופן החקירות והתחקירים שמבצע צה״ל".  רביד מציין כי הועדה מתחה אומנם ביקורת על ההתנהלות הממושכת של החקירות, "אולם", ככל הנראה במיצג מופתי של איזון ורצינות, "קבעה כי 'ישראל הקדישה משאבים ניכרים כדי לחקור יותר מ-400 טענות על התנהגות לא תקינה בעזה', וכי החקירות של צה"ל התנהלו באופן ראוי". באותה ההזדמנות, רביד טורח להזכיר כי הדו"ח של מקגוואן-דיוויס היה אחד הגורמים שבהשפעתם כתב השופט גולדסטון את המאמר בו חזר בו מחלק מהמסקנות שהעלה בחקירתו סביב מבצע עופרת יצוקה בעזה. גולדסטון כתב אז כי אם היו בידיו העובדות שעלו בדו"ח מקגוואן-דיוויס, היה מוציא תחת ידיו מסמך אחר.

כך, פרט לציטוט מדויק אחד של רביד מתוך דוח מקגוואן דיוויס, תכניו האמיתיים של אותו מסמך נשכחו או מעולם לא נבדקו על ידי בכירי הכתבים ב"הארץ".  ראשית, בניגוד לתיאור של רביד, ישראל סרבה לשתף פעולה עם דוח מקגוואן דיוויס. כך מתאר הדוח את השתלשלות האירועים:

ב-13 לינואר 2011, הועדה פנתה לנציגה הקבוע של ישראל בשאיפה להפגש עמו וב-26 לינואר  2011 נפגשה עימו. על אף שנציגה של ישראל קיבל את חברי הועדה בלבביות, הוא הסביר שמדיניותה של ממשלת ישראל הייתה לסרב לשתף פעולה עם כל היבט של "תהליך גולדסטון". יתר על כן, הוא מסר את סירובה של הממשלה לבקשת הועדה לאשר את כניסתה לישראל על מנת לשוחח עם בכירי ממשלה וקורבנות מתקפות הטילים אשר שוגרו מעזה, ואת כניסתה לגדה המערבית ולעזה דרך ישראל בכדי לראיין קורבנות ורשויות רלוונטיות בנוגע לפעולות בעזה[…] (עמ 4, פסקה 13).

שנית, דו"ח מקגוואן דיוויס לא קבע כי "החקירות של צה"ל התנהלו באופן ראוי". להפך, בעמוד 13, פסקה 46, הועדה קובעת כי:

"…דיווחים עקביים של ארגונים חוץ ממשלתיים, קורבנות ובאי כוחם משקפים מציאות בה רק במקרים נדירים הם מקבלים מידע מהפרקליט הצבאי הראשי אודות מצב החקירות של תלונותיהם. מספר ארגונים מסרו לועדה כי הם גילו את תוצאות החקירות של מקרים אודותיהם הגישו תביעות דרך העיתונות ודרך דוחות רשמיים של ממשלת ישראל. אכן, הועדה קיבלה מידע מפורט, הנוגע למקרים ספציפיים על בקשות לקבלת מידע על ידי ארגונים שונים – רובן הגדול לא נענה. מצב זה מעלה שאלות רציניות בנוגע ליישום מדיניותו המדווחת של הפרקליט הצבאי הראשי להבטיח שקיפות אל תוך תהליך החקירה…"

יתרה מזאת, כפי שמעיר דו"ח מקגוואן דיוויס מיד אחר כך (פסקה 47, עמ 13-14): "מהמידע שזמין לוועדה עולה כי לא כל ההאשמות של הוועדה לבדיקת עובדות [ דו"ח גולדסטון] נחקרו בצורה הולמת. אלה כוללות האשמות הנוגעות להחלטות בדרגים גבוהים אודות התכנון והיישום של המבצע בעזה [דהיינו, מבצע "עופרת יצוקה"], כולל אלו הקשורות למהות, ליעדים ולמטרות של הצבא הישראלי באותו עימות. אין בידי הועדה כל מידע אשר עשוי להוביל לשינוי דעתה כי ישראל ככל הנראה לא ביצעה הערכה מחודשת של תורת הלחימה הנוגעת למטרות צבאיות…"

שלישית, בעוד רביד מוסר במדויק את נימוקיו המוצהרים של גולדסטון במאמר ב"וושינגטון פוסט" בו הוא חזר בו ממסקנות דו"ח הוועדה שעמד בראשה, הוא אינו מקפיד לציין את העובדה שגולדסטון נשא את שם דו"ח מקגוואן דייויס לשווא, שכן דו"ח זה סתר את מאמרו בשתי הסוגיות העובדתיות המרכזיות אליהן התייחס במאמר: מטרות המבצע כפי שנקבעו על ידי מקבלי ההחלטות ומותם של בני משפחת אל-סמוני. כפי שכבר צוין, ד"וח דיוויס קבע כי אין כל עדות לכך שבוצעה חקירה של המהות, היעדים והמטרות של הצבא הישראלי בעופרת יצוקה. באשר למותם של בני משפחת אל-סמוני, פסקה 27 בעמ' 7 בדוח דיוויס קובעת ש"אין בידי הועדה מידע מספק כדי לקבוע את מצב החקירה" בסוגיית הריגתם של בני משפחת אל-סמוני.

הפוסט נכתב בשיתוף יגאל גודלר.

עדיין כואב

עברה שנה, אולי עברו שנתיים,
ובלילה חלמת את אותה תחושה של תסכול, החמצה, כאב, כעס וחוסר אונים.
מישהי שהיא הכל בשבילך אומרת לך שאתה בעצם כלום בשבילה,
מישהי שאתה רוצה להיות הכל בשבילה אומרת לך שזה בעצם לא משנה לה בכלל.

בטלוויזיה הם דווקא מתונים

במהלך מבצע צוק איתן הסתובב בפייסבוק הקטע הזה מתוך הסדרה 'הבית הלבן':

בסרטון נראה נשיא ארה"ב נוזף בפורם גנראלים על כך שהציעו לו "תגובה פרופורציונאלית" ומבקש תגובה שתעביר את המסר שעם אמריקה (או שמא אתו) אי אפשר להתעסק ("התגובה הדיספרופורציונאלית"). במהלך צוק איתן, נראה היה שמפיצי הקישור ומחבביו (אלה שהגיבו ב like) התכוונו כביכול שהסרטון יהווה קריאה לתגובה אגרסיבית יותר מצד ישראל או הצדקה של התגובה הישראלית, או אולי היה זה סרטון שהופץ כתשובה לטענה על העדר הסימטריה בתגובה הישראלית או בסכסוך בכלל.

התגובה הראשונה שבא לצעוק לאותם מפיצים, חולקים ומחבבים היא: הלו, מה נסגר, זאת סדרת טלוויזיה, זו דמות, זה שחקן, זה בדיה. סדרת טלוויזיה. אולי נציע שמדינת ישראל תתמודד עם החמאס באופן זהה להתמודדות של דנה ונופר עם פרידה בעונה השנייה של האח הגדול.

ניתן כמובן לטעון שתרבות משפיעה על  אנשים שאחר כך מקבלים החלטות, וגם יוצרים עוד תרבות בצל ההחלטות האלה שמשפיעה על עוד אנשים וכו', וכך או כך – הבדיה של היום היא המציאות של מחר. אני לא מסכים וטוען שהמציאות לא נוטה להתנהג בצורה טלוויזיונית לכן ההסקה לא מתאימה, אבל בכל זאת החלטתי לצפות שוב בפרק השלישי של העונה הראשונה של הבית הלבן "התגובה הפרופורציונאלית".

שתי תמות דרמטיות מובילות לאותה סצנה. הראשונה היא שמדובר בנשיא חדש שזה עתה נבחר, לראשונה הוא עומד במציאות של פיגוע טרור נגד ארה"ב וללא קשר הוא מרגיש לחוץ וקטן כאשר נפגש עם מנהיגי הצבאות האמריקאים השונים (navy, marines, army) בגלל שהוא עצמו אינו מגיע מרקע צבאי. התמה השנייה היא הקשר הקרוב שנרקם בינו לבין רופאו הצבאי הזמני, רואים כיצד הנשיא מתעניין בחייו, וצוותו של הנשיא מציע לרופא תפקיד קבוע.

אותו רופא מסתבר, נהרג בפיגוע הטרור בו שוגר טיל על מטוסו מעל דמשק (הכול כמובן בדיוני ומתרחש רק בעלילת הסדרה).

כך שהקונטקסט לנאום בו אנו צופים בסרטון הוא שכשהנשיא מגיע לחדר, הוא מתמודד לראשונה מול אירועי בטחוני, הוא נמצא בסיטואציה שכבר סופר עליה שגורמת לגבריותו להרגיש מעט רופפת, והוא מתאבל על חברו שנפל.

בהמשך הפרק (לאחר הקטע הקצר) הגנראלים מנסים לשכנע את הנשיא שיהיה מדובר בטעות והצוות הקרוב לנשיא מנסה להראות לו שהוא פועל מתוך תאוות נקם על נפילתו של הרופא. יועצו הקרוב אפילו מוסיף שיש דרך בה מעצמת על צריכה לפעול, קרי, יש אחריות שבאה עם הכוח הגדול של ארה"ב.

בסיום הנשיא משתלט על רגשותיו, ומורה על ביצוע התגובה הפרופורציונאלית דווקא, ומוצג כמי שצלח מבחן חשוב הן בהתמודדות ראשונה מול טרור והן בקשר שלו עם ראשי הצבאות.

כותב הפרק לא משאיר שום ספק לגבי מהי התגובה הנכונה והראויה – התגובה הפרופורציונאלית.

כך שאם כבר מתעקשים ללמוד מיצירה בדיונית זאת, ניתן לשאול את עצמנו דווקא שאלות: כמו האם רצוננו בתגובה ישראלית מאסיבית נובע מתאוות נקם על חטיפת שלושת הילדים, או שמא זה באמת תגובה ראויה, מוסרית ונכונה אסטרטגית. האם לתחושה של העדר גבריות או הצורך לבסס גבריות ועמדות יש קשר למציאות העכשווית

ראוי לשאול גם האם יש אחריות שבאה עם להיות המדינה עם הצבא הכי חזק במזרח התיכון? (מה פתאום, כל האחריות על חמאס, שאחראי לא רק על כל ההרוגים הפלשתינאים במבצע האחרון, אלא גם על הכישלון של כל הנציגות הישראליות במפעלים האירופאים בכדורגל).

לבסוף, חשוב יותר מניתוח התוכן של הפרק, אני חושב שזו דוגמה שמלמדת משהו על השיח שלנו. כל טקסט שנכתב, מיד נלקח על מנת לחזק עמדות ואמונות של ימין או שמאל, ואם צריך, הוא נחתך ונערך כדי לעשות זאת; לקונטקסט אין משמעות, לתוכן אין משמעות, לעובדות מהמבצע כבר אין משמעות. השאלה היחידה היא אם אתה תומך או מתנגד. מסכים איתי או לא, איתי או נגדי. במציאות הזאת הוכתרו "בוגדים", "פאשיסטים" ו"רוצחים". במציאות הזאת מי שמבקר את המדינה הוא תומך בחמאס, כי הרי מלחמה זה לא זמן לביקורת, למרות שמסתבר שזה זמן מצוין לנסות ולהעביר שלל חוקים בנושאים חברתיים חשובים רחוק מעיני הציבור .

הפוסט נכתב ונתרם באדיבות אדם

איזה זיכרון עצוב יותר?

כשהייתי ילד שבוע הזיכרון הזה מאד העציב אותי, אבל יום השואה הרבה יותר מיום הזיכרון. מאד פחדתי שהנאצים יחזרו וייקחו אותי מהבית ותמונות הזוועה הבהילו אותי ממש. מצד שני יום הזיכרון לחללי צה"ל היה פחות מאיים, אמנם שתי אזעקות אבל בסך הכל כולם לובשים לבן ודי שקט ברחוב ואפילו נחמד, וגם בערב יש מסיבה כזאת ומלא רעש וכולם שמחים.

השנים עברו והגעתי לצבא. לא הייתי 'לוחם' או 'קרבי' אבל את השנים האלה בזבזתי יפה יפה במדים. אחר כך למדתי מה בדיוק המשימה העיקרית של צבא ההגנה והתחלתי לקרוא, לקרוא באמת. את זאב מעוז ואבנר יניב. התחלתי לקרוא את החוק הבינ"ל ואת דוחות האו"ם. התחלתי ללמוד לבד ולהקשיב.

מאז, יום הזיכרון לחללי צה"ל או איך שלא הסכימו לקרוא ליום הזה ואת מי להכליל בו נעשה לי הרבה יותר עצוב.

כי ביום השואה אולי לא לכל אחד יש שם כמו בערוץ 33 ביום הזיכרון, אבל ליום השואה לא נוספים כל שנה עוד ועוד שמות. כי ביום השואה אפשר להתווכח אם הם הלכו כצאן לטבח או אם מרד גטו ורשה הוא מיתוס שהועצם.

אבל כעת כבר לאף אחד אין ספק שחלק נכבד פחות או יותר מאלפי ההרוגים והחללים יכלו להימנע.

ובגלל זה יום הזיכרון הזה עצוב לי יותר.

 

מפצחים גרעינים

זהבה גלאון, ראשת מרצ, כתבה פוסט מפורט במיוחד בפייסבוק בו טענה כי "המשטר האיראני אינו קרבן תמים של בידוד בינלאומי אלא משטר, שמעבר לרטוריקה האיומה שלו כלפי ישראל, עוסק באופן עקבי בחימוש של קבוצות פונדמנטליסטיות בלבנון ובעיראק ומסייע בכל כוחו למשטר הרצחני של אסד". אבל, הסוגיה שעל הפרק היא לא אם צריך להאמין לרטוריקה של רוחאני (שאין לה יותר או פחות אמינות אפריורית מרטוריקה של כל ממשלה אחרת), אלא עמדתה האמיתית של אירן בסוגיית הפירוז הגרעיני האזורי, שאותה אפשר לבדוק רק במשא ומתן. אבל לא יתכן פירוז גרעיני אזורי ללא חתימתה של ישראל על אמנת אי-ההפצה, ואולי מישהו רוצה להראות לי היכן בהתבטאויות של ראשי מרצ או במצע של מרצ יש תמיכה ברעיון.

גלאון טועה בדבר חשוב נוסף, לטענתה, "… וההסכמה הבינלאומית הרחבה לגבי הסנקציות הקשות שמוטלות על איראן מעידה שלא מדובר בגחמה של ישראל וארה"ב בלבד" (הדגשה שלי).  אולם רוב מדינות העולם (120 מהן) דווקא לא הסכימו להטלת הסנקציות על איראן. זהירות מסמך.

סעיף 24.4 בעמוד 12 קובע כי אנו נמנעים מלהכיר, מלאמץ ומליישם צעדים כוחניים או חוקים, כולל סנקציות כלכליות, וצעדים מאיימים אחרים, אשר מנסים להפעיל לחץ על מדינות לא מזדהות – באופן המאיים על ריבונותן, ועל חופש הסחר וההשקעה שלהן – ומונעים מהן מלממש את זכותן לקבל החלטות בנוגע למערכות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות שלהן.

סעיף 187 עמ' 64 קובע בנוסף כי ראשי המדינות מאשררים את הזכות של מדינות מתפתחות לייצור אנרגיה גרעינית לצרכי שלום והשימוש בה, ללא אפליה. הם רואים בדאגה הגבלות לא מוצדקות המוטלות על ייצוא של חומרים למטרות אלו.

עמוד 159- המדינות החתומות על ההצהרה. כאמור, הסכמה בינלאומית רחבה יש בהחלט, אבל לא לסנקציות, אלא לזכות של איראן, או כל מדינה מתפתחת, לפתח אנרגיה גרעינית.

באופן לא מפתיע דווקא ישראל מסרבת לחתום על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני בעוד איראן בהחלט חתומה עליה. נכון, גם ארצות הברית ורוסיה חתומות על האמנה ובהחלט ברשותן נשק כזה. בנוגע למקורות זרים וראשי נפץ גרעיניים ועמימות אתם כבר מכירים את הקלישאה.

לסיכום המעצמה הגרעינית הגדולה בעולם, שברשותה אלפי פצצות אטום, והיחידה שהטילה עד היום פצצות כאלו על אוכלוסיה, מדינה שיצאה לעשרות (אם לא מאות) מלחמות תוקפניות, וברזומה שלה רשימה מכובדת של פשעי מלחמה, מנהלת משא ומתן מול מדינה שלא יזמה מלחמה בהיסטוריה הנראית לעין, שמעוניינת לפתח אנרגיה גרעינית. כל זאת כשמדינה אחרת באיזור שיש ברשותה פצצות אטום, (פתח קלישאה- לפי מקורות זרים- סגור קלישאה), וכאמור לא חתומה על האמנה בנושא אי ההפצה, מעודדת אותה לעשות הכל ואפילו לצאת לעוד מלחמה יזומה, על מנת למנוע מהמדינה הלא תוקפנית לפתח מה שלה מותר.

תודה ליגאל גודלר שסייע בהכנת הפוסט.

כל מה שאני יודע…על האח הגדול

לאחרונה אני נאלץ במסגרת חובותי האקדמיים לענות על מבחן גמר בתואר שני בתקשורת. לצער כולם (למעט הבודקים כנראה) זהו מבחן סגור. כלומר מתוך 4 שאלות אני חייב לבחור 2. כמובן שאף אחת מהשאלות לא עוסקת בנושא שמעניין אותי בתחום ולכן אני מתקשה מאד מבחינת העניין. אז צצה במוחי הלא קודח מחשבה. הבנתי שאני יודע יותר מדי דברים לא חשובים. לכן הרגשתי פשוט חייב לסלק או לפחות להוציא ולשתף את כל מה שאני יודע על תכנית 'האח הגדול'.

מעולם לא צפיתי בפרק שלם של 'האח הגדול', ובעצם לא צפיתי יותר מכמה דקות באופן מצטבר או ברצף או בכלל. מן הסתם אני לא עוקב אחרי התכנית או משתתפיה ברשתות החברתיות או קורא כתבות על אודותיהם.

ובכל זאת, הנה כל מה שאני יודע (או חושב שאני יודע) על 'האח הגדול'

1. זו העונה הרביעית של התכנית והיו עונה או שתיים של משתתפים מוכרים (VIP). הזוכה הראשונה היתה אשכנזיה סורגת בשם שפרה קורנפלד' המועמד השני לנצחון שלבסוף הפסיד, היה גבר מזרחי קצת עילג בשם יוסי בובליל.

2. את כל העונות מנחים ארז טל ואסי עזר. אסי עזר תמיד אומר ' נא להתנהג בהתאם' כשעוברים לשדר חי מהבית בו המתמודדים שוהים.

3. בעונות אחרות זכו אלירז שדה וקותי סבג. באחת מעונות וי אי פי זכה דודי מליץ. אין לי שום מושג מה האנשים האלה עושים היום. ייתכן שמליץ בתחום היח"צ ואלירז שדה מנחה תכנית בערוץ 24.

4. לגבי העונה הנוכחית- הודחו 2 מועמדים, אב ובנו (רוני וגילי מיילי??), על ידי הפקת התכנית בגלל תוכן מוגזם של גזענות, שוביניזם ושנאת אדם באופן כללי.

5. יש מתמודדת לסבית בשם לבנה זוהרים. יש מתמודדת, כנראה לא לסבית, ממוצא אתיופי בשם טהוניה. יש מתמודדת נוספת לסבית. יש מתמודד שנכנס לאחרונה לבית בשם איתי. איתו נכנסה מישהי בלונדינית. יש מתמודד בשם ביז'ו ויש מתמודד בעל שיער ארוך. אחת המתמודדות היא סקסולוגית בעל שם מוזר כמו קרן שמש או ורד רוז.

6. התכנית משודרת בערבי א' וג' ויש שידור קצר מאד גם ביום ב'.

7. טוב, אני די לא יודע כלום על העונה הנוכחית. יש לי עוד מידע על העונות הקודמות- היתה מתמודדת ערביה בשם פותנה, שלמען הנצחת הסטריאוטיפ היא באמת בעלת חומוסיה. היתה מתמודדת בשם פרידה, כנראה גם לסבית. מנחם בן התמודד בעונת הוי איי פי וגם קורין אלאל, שימי תבורי ומיה בוסקילה.

8. צר עולמי כעולם נמלה.

אימא! אני בטלוויזיה!

מבין כל תכניות הריאליטי היום יש אחת שממש מביאה לי את הסעיף. אפשר להגיד הכל ושום דבר על משתתפי 'האח הגדול', 'המירוץ למליון' ועוד אלף תכניות כאלו שאינני מכיר בשמותיהן, אבל 'סופר נני' המבחילה מכולן.

הקונספט- משפחה דיספונקציונלית, מלאכית עם קוקו אסוף, לימוד במאית השנייה של טכניקה הורית פלאית, פרסומות. אין לי מושג אם מפיקי ותחקירני התכנית מגיעים למשפחות או שמא המשפחות מגיעות לתכנית, אבל זהו שיא הניצול וכיעורו. הנה אנחנו, הגדולים והחזקים, נלמד אתכם פשוטי העם המסכנים, כיצד לחנך את ילדיכם.

אבל גם בכל זה אין חדש. מה שמרגיז במיוחד הוא שילדים הרבה מתחת לגיל 18 נחשפים לכל העם והעולם ברגעיהם הקשים ביותר. החוק במקרה הזה נשכח הרבה מאחור וטובת הילד בכלל לא משנה. העיקר שההורים ישנים טוב יותר בלילה והרייטינג מרקיע שחקים.

מסתבר שהרשות השנייה תיקנה אמנה בנושא כבר לפני זמן רב. אמנה שאפשר להתווכח על מסקנותיה אבל גם את זה לא ממש אוכפים. לפי האמנה "השתתפות ילדים בתכניות טלוויזיה היא חלק ממימוש זכותם לחופש ביטוי", האמנם? באמת ילד בן 3, 5 או 10 משתתף בתכנית כזו על מנת לממש את זכותו לחופש הביטוי, או כי זה מה שהחליטו האפוטרופוסים שלו (לקרוא לזה הורים זה לשיקולכם).

האם באמת מאז שתוקנה האמנה לא מנצלים ילדים, פוגעים בפרטיותם או פולשים לחייהם? פחחחח.

המחוקק מיהר לשלם מס שפתיים להגנת הילד אבל לא יעמוד על רגליו האחוריות על מנת להוריד תכנית גורפת רייטינג. חוקרים באקדמיה דנו בנושא והביעו את חששם מפני השלכות החשיפה על הנפש הרכה.

מרכז המחקר והמידע של הכנסת בדק ומצא כי "ילדים המשתתפים בתוכניות מציאות עלולים לחוות פגיעה, למשל פגיעה בפרטיותם, פגיעה ביחסים בתוך משפחתם ופגיעה בגין קבלת טיפול שאינו מקצועי ומתאים"

בסקר שנערך לפי הזמנת המרכז נמצא כי "%48 מן הציבור מתנגד להשתתפות ילדים בתוכניות מציאות. %71 מן המשיבים סבורים כי השתתפות בתוכנית מציאות פוגעת בפרטיות הילדים, %60 כי ההשתתפות בתוכנית מציבה את הילד בפני קשיים חברתיים ו-%59 כי היא מזיקה ליחסים בתוך המשפחה. עם זאת, %69 מן המשיבים חושבים כי הילדים המשתתפים בתוכניות מציאות נהנים מן הפרסום הנלווה לכך ו-%62 ציינו כי ההשתתפות בתוכניות מציאות מאפשרת למשפחות אלה התמודדות עם בעיות וקבלת סיוע מקצועי. %81 מן המשיבים חושבים כי יש צורך להטיל מגבלות על תכניות מציאות ו-%66 מתוכם סבורים כי יש לאסור לחלוטין השתתפות ילדים בתוכנית מסוג זה. %31 מן המשיבים בסקר ו-%29 מן ההורים היו מאפשרים לילדיהם להשתתף בתכנית מציאות". כלומר רוב מוחלט של ההורים (71 אחוזים) לא היו מאפשרים  לילדיהם להשתתף בתכניות ריאליטי אבל יש מספיק שכן.

מחברי הדו"ח מפרטים על הקשיים או לפחות חוסר היכולת להגן על הילדים הישראליים ומביעים חשש מפני "פגיעה בפרטיות של הילדים וחשיפה של פרטים ומצבים אינטימיים לפני ציבור גדול, ובהם בני סביבתם הקרובה של המשתתפים, חברים לבית-הספר וכו'". עוד נכתב בדו"ח כי "הצגת הילדים בתוכניות מציאות במצבים קשים, רגישים, מביכים ומשפילים. תוכניות מציאות נוטות להקצין מצבים של קונפליקט ולהציגן מחוץ להקשר שוב ושוב, והדבר עשוי להעצים את הפגיעה הנגרמת לילדים המשתתפים בהן. התרחשותן של סיטואציות קריטיות בחיי המשפחה לפני מצלמות הטלוויזיה ומתוך מעורבות של צוות תוכנית המציאות עשויה לפגוע בשלבים חשובים בהתפתחותם של הילדים וביחסים בתוך המשפחה".

מחברי הדו"ח ערים לבעייתיות בכך שאין פיקוח מקצועי על צוות התכנית, וגם כי האפוטרופוסים של הילד עלולים להעדיף פרסום קצר טווח על טובת הילד: "במקרים שבהם צוות תוכנית המציאות נותן ייעוץ למשפחה בהתמודדות עם מצבים, הייעוץ עשוי שלא להתאים לבעיות שעמן המשפחה מתמודדת ולא לשמש פתרון מלא לטווח ארוך. כמו כן ייתכן כי שיקולים הקשורים בהפקת התוכנית יהיו כרוכים בייעוץ. הפופולריות של תוכניות מסוג זה עלולה להביא לכך שהורים יישמו עצות שניתנו בהן במקום לפנות לטיפול מקצועי. ילדים אין יכולת לשקול את הסיכונים הכרוכים בהופעה בתוכניות מציאות כשהם מתבקשים לתתאת הסכמתם להופיע. ההורים עשויים להציב שיקולים זרים לפני טובת ילדיהם".

הדו"ח מפרט מספר צעדים שננקטו במדינות בעולם המערבי אוסטרליה, בריטניה, קנדה, ניו זילנד, צרפת אך גם בהודו ובולגריה ורומניה. מאז כאמור תוקנה אמנה בנושא שנשכחה מיד. המועצה לשלום הילד מצידה, דורשת תשלום של 15 ש"ח על מנת לעיין בחוברת שעניינה מותר ואסור בחשיפת ילדים בתקשורת.

אין לי עדיין ילדים, אבל אני מקווה שיום אחד יהיה מישהו או מישהי שיקראו לי אבא. סביר להניח שאני אעשה אינספור טעויות בגידול וחינוך. יש אחת שאני יודע שלא אעשה.