ברצלונה של עידן גווארדיולה היא הקבוצה הגדולה בעולם בוודאות וגם בין הקבוצות הגדולות בהיסטוריה. אני לא יודע אם ריאל מדריד של סוף שנות החמישים היתה טובה ממנה, אם מילאן של שנות התשעים היתה יעילה יותר, או כל קבוצת כדורגל אחרת אי פעם היתה מעניינת, מרהיבה וקשה יותר לפיצוח.
ברצלונה של השנים האחרונות לקחה 3 גביעי אירופה לאלופות, 5 אליפויות ספרד, וגביע מקומי. על הדרך הם זכו גם במיני סופר קופה אירופאי, בינלאומי או ספרדי. כמו כן בעונה אחת הם לקחו את כל התארים במפעלים בם השתתפו (6). הם שבו את אוהדי הכדורגל בעולם באשר הם בכדורגל שדמה יותר לתיאטרון. משחק מתואם, מתוכנן, עם הדרן בדמות שערים מרהיבים.
אחוזי השליטה בכדור שוברים שיאים וגם אחוזי הנצחונות בשנים האחרונות. הצגות כגון 6:2 בברנבאו ועוד חמישיה בקאמפ נואו ששיחזרה את החמישיה ההיא של קבוצת קרויף.
אני חושב שכל אוהד בעולם היה חותם שהקבוצה שלו תהיה כל כך הגמונית בכדורגל העולמי ושכולם יגידו "וואו דבר כזה עוד לא ראיתי".
על הדרך הקבוצה הזו סיפקה את אחד משחקני העל של התקופה (כנראה יחד עם ההוא מריאל מדריד) ומי שמתנהל ויכוח לגביו אם הוא הכי טוב אי פעם. בנוסף מחזיקת גביע העולם ואלופת אירופה הנוכחית מבוססת על אותה ברצלונה.
אותה ברצלונה ששלד הקבוצה שלה גדל בקטלוניה והתחנך באקדמית הנוער של המועדון.
אז כולם אוהדי ברצלונה?
לא, לא כולם אוהדי ברצלונה למרות שלפעמים זה נראה כך לאוהדי הקבוצות האחרות. אנחנו יודעים שיש לא מעט אוהדי ריאל, מנצ'סטר, ליברפול ואחרות אי שם אבל הקבוצות האלו לא עשו יותר מדי בשנים האחרונות. אינטר קיבלה את הכותרות שלה אחרי בונקר איכותי (על ברצלונה) וזכייה בליגת האלופות. ריאל קיבלה את הכותרות שלה (בעקבות תבוסות מרשימות לברצלונה) מנצ'סטר זכתה להפסיד פעמיים בגמר ליגת האלופות (נחשו לאיזו קבוצה).
כל הקבוצות בשנים האחרונות נמדדות ביחס לברצלונה. כולן רוצות לנצח אותה, לעבור אותה, או לכל הפחות להוציא תיקו ולא להיות מושפלות.
סביר להניח שגם עורכי העיתונים והכתבים נשבו בקסם הקטלוני. דווקא הם שמסקרים את הענף נסחפים עם הקצב כי בתוכם הם יודעים שלא ראו דבר כזה מעולם על כר הדשא. אוהדי כדורגל אמיתיים יודעים להעריך קבוצה מצויינת גם כשהיא לא הקבוצה שלהם.
אוהדי שאר הקבוצות טוענים שיש לא מעט 'טרמפיסטים'. כלומר אוהדים בנדמה לי, מה שבהיכל נוקיה מכונה בלעג 'קהל של רולקסים'. אנשים שאוהדים כי כיף להתחכך בהצלחה. וזה בסדר. גם לי זורקים את זה למרות שאני זוכר את הגול של קומאן מול סמפדוריה ואת קבוצת החלומות המקורית של הבלאוגראנה. אני גם זוכר את השנים שבאו אחר כך ללא תארים בכלל, או עם כל מיני פרסי ניחומים בדמות גביע המלך. אבל כנראה שגם אתם הייתם מעדיפים שכל העולם ואשתו יאהדו את קבוצתכם בגלל הצלחות, כי ככה זה.
אז מה הפלא שכל האוהדים, אתרים והערוצים מפרגנים? זו באמת ההצגה הטובה בעולם.
כל מי שחי בישראל לא יכול היה להימלט מתופעת יאיר לפיד. חלק צידדו בו ואף התנדבו במטה שהוא מקים, חלק קטלו אותו או ביקרו אותו לכל הפחות. אני ניסיתי להבין מה דעותיו של יאיר לפיד, להלן יאיר.
בשבוע וחצי האחרון ג'רמי לין הוא הסיפור החם של האן.בי.אי, על פי השדרים של nba.com הוא אחד הסיפורים הגדולים של העשור האחרון בליגה. הוא זוכה למספר רב של כותרת מ- LINSENTY ל –CONGRTULITAIONS. לין הוא באמת סיפור גדול אבל האם הוא שחקן גדול כמו ה-באזז שהוא מייצר?
תחילה אחזור בקצרה על הסיפור (שבטוח שמי שאוהב כדורסל מספיק כדי לקרוא את הפוסט הזה כבר מכיר). לין, בן למהגרים טיוואנים, חלם להיות שחקן כדורסל. אבל ההורים, כיאה לחינוך אסיאתי נוקשה, התעקשו על לימודים אקדמאיים גבוהים ולא הסתפקו באוניברסיטת סטנפורד (בה רצה ללמוד) שליד ביתם, אלה התעקשו שהילד ילמד בהרווארד.
לין הפך לאחד השחקנים הגדולים בתולדות האוניברסיטה כולל משחק שיא מול קונטיקט החזקה וגם הרוויח תואר בכלכלה, אבל לא נבחר בדראפט. משחקים טובים בליגת הקיץ (עם דאלאס) ובמיוחד משחק בו הצטיין נגד הבחירה הראשונה בדראפט של אותה שנה, ג'ון וול, עזרו ללין לקבל מספר הצעות. הוא בחר בגולדן סטייט, הקבוצה שאהד בתור ילד, למרות שההצעות האחרות היו בסכומים גבוהים יותר. בעונות הרוקי שלו לין לא פרץ. בזמן השביתה לין נופה מהסגל של הווריירס, הספיק לחתום ביוסטון ונופה שוב, עבר לניקס, ישן על הספה של אחיו (כי הבין שעד שאין לו חוזה מובטח עדיף לא לשכור דירה), היה עד לפני שבועיים עוד שחקן משלים ופתאום התפוצץ עם ששת המשחקים הכי טובים בהיסטוריה לשחקן אן.בי.אי בפעם הראשונה שהוא פותח בחמישייה.
זה סיפור מעולה מכמה סיבות:
1. לין הוא השחקן האסיאתי-אמריקאי הראשון בהיסטוריה של הליגה וכמו שכספי שיגע את הקהל היהודי ויאו מינג גרם למליארד סינים להצביע לו לאולסטאר, ככה לין הוא מקור לגאווה בקהילה שלו.
2. בעידן הנוכחי בו, בו סרטונים עם הכותרת הדבר הגדול הבא מסתובבים ביו – טיוב על ילדים בני 7 עם שליטה טובה בכדור, הסיכוי להעלם מתחת לראדר הסקאוטינג הוא קלוש, ואכן רוב כוכבי האן.בי.אי של היום סומנו ככאלה כבר בתיכון או במכללות (ג'יימס, בריאינט והאוורד לא למדו בכלל. לוויד וגריפין הספיקה שנה אחת וגם רוקי השנה הבא, קירי אירווינג, יצא לדראפט אחרי עונה אחת בה לא שיחק בגלל פציעה ונבחר במקום הראשון). כשאני הייתי מתבגר שקם באמצע הלילה לראות אן.בי.אי שחקנים שפרצו משום מקום היו סיפור די שכיח. ג'ון סטרקס ואנטוני מייסון הגיעו מהסי.בי.אי (משהו מקביל יחסית ל NBDL של היום) לסף כוכבות בליגה. מריו אלי היה שחקן משמעותי בריצות לאליפות של יוסטון וסן אנטוניו ואיזיק אוסטין ממיאמי שמשום מקום החליף את אלנזו מורנינג שנפצע וזכה בתואר השחקן המשתפר לשנת 1997. היה אפילו אחד דונלד וויטסייד, מורה בתיכון בשיקגו, שקיבל שיחת טלפון מפתיעה והצעה לחוזה של 10 ימים בטורנטו (נהיה הרכז המחליף של דימון סטודומייר לתקופה קצרה), שגרם לחלום האן.בי.אי שלי להרגיש כמו משהו שיכול להתגשם.
3. כוכבי האן.בי.אי שמשווקים חזק ביום יום הם בואו נודה על העובדה לא אנושיים. ואני מתכוון לכך כפשוטו. מדובר בזן חדש של קופי חלל דומי אדם. ליכולות האתלטיות ולתכונות הפיזיות שלהם יש רק דמיון רחוק לאלה שלי או של שאר בין מיני. הדברים שג'יימס, גריפין, האוורד, דוראנט וגם רוז, קובי ווויד מסוגלים לעשות לא נראים כמו משהו שהוא בגבול הסביר בשביל אדם מן השורה, לא משנה כמו הוא יתאמן. למעשה אני די משוכנע שאני חולק יותר מידע גנטי משותף עם שפן סלע מאשר עם כל אחד מהם. כשאני גדלתי וחלמתי להיות שחקן אן.בי.אי היו כוכבים כמו ג'ון סטוקטון, מארק פרייס, מארק ג'קסון ואפילו אתלטים טובים יותר כמו גארי פיטון או איזאה תומס. כולם הצטיינו קודם כל ביכולות הכדורסל. דבר שעודד אותי לצאת למגרש ולהתאמן וחשוב יותר להמשיך לחלום. לין מהבחינה הזאת ב – 1.91 מ' , 90 ק"ג ובלי פוסטרים שלו זורק/מטביע עם הראש בגבוה הטבעת נראה קרוב יותר למשפחת היונקים.
4. כבר הרבה שנים מפתחים סרטי מתבגרים אמריקאים את תדמית ה- DUMB JOCK (הספורטאי הטיפש), בארץ סטיגמה ששמורה במיוחד לכדורגלנים. ועדיין ספורטאים לא נתפסים כאנשים החכמים ביותר. אם בטעות נשאלת אם אתה קורא עיתונים התשובה "רק את הספורט" כבר מגניבה פחות ממה שהייתה בכתה ו' ומעידה במיוחד על בורות, חוסר סקרנות או טיפשות. אבל באחד ממשחקי טירוף הלין מסר הרכז לאלי-הופ של לאנדרי פילדס והוליד את הצעקה הבאה, "haly hoop Harvard to Stanford" . הרקע של הקו האחורי של הניקס כבוגרי אוניברסיטאות עילית (מה שקרוי בארה"בIV-League ) הופך לסימן של כבוד. וכבוד להשכלה גבוהה בקרב אוהדי אן.בי.אי זו כבר תרומה החיובית. אולי זה לא מקרי שלאורך השנים המשחק האמריקאי הופך לכזה שיותר נשען על יכולת אתלטיות (מאשר על יסודות כדורסל) ופחות קבוצתי, ואילו השחקנים הופכים פחות ופחות משכילים (מגיעים לליגה עם פחות שנים במכללות).
אז או.קי ללין יש מספיק מאפיינים להפוך ליקיר הקהל ולסיפור גדול, אבל האם יש לו גם מה שצריך להיות שחקן גדול ?
בששת המשחקים שנמשך טירוף הלין הוא קלע 25.11 נק' ומוסר 8.5 אס', מספרים מצוינים שהיו מעמידים אותו (לו היה מדובר בסטטיסטיקה העונתית שלו) במקומות הראשון והשישי בין רכזי הליגה בהתאמה. אבל לא הכול ורוד. לין מאבד את הכדור המון (בששת המשחקים הללו) 5.16 פעמיים במשחק, ויחס האסיסטים לאיבודים שלו הוא איבוד כדור על כל 1.64 אסיסטים. מה שהיה מציב אותו כמאבד המוביל בליגה ובמקום ה-42 בין רכזי הליגה ביחס אסיסטים לאיבודים שרק שני רכזים פותחים מציגים יחס טוב פחות (ראסל ווסטברוק וקירי ארווינג). מה שבחינתי מוציא את לין לכף זכות הוא המאזן המופלא של הניקס בתקופה זו 6 משחקים – 6 ניצחונות וזה עוד כששני כוכבים הקבוצה כרמלו אנתוני ואמארה סטודמייאר מחמיצים חמישה משחקים מתוכם כל אחד (אם לא מחשיבים 5 דקות עד שכרמלו נפצע במשחק מול יוטה) .
אבל רגע אולי זה בעצם הסוד, ההעדרות של הכובים יותר מהיכולות של לין ? הניקס היו קבוצה אנרגטית וסימפטית שהתחברה לקהל שלה (באופן דומה למה שקורה בששת המשחקים האחרונים) עד הטרייד שהביא את כרמלו. לכן נערוך השוואה קלה בין לין לכרמלו.
אחת הביקורת הקשות על כרמלו העונה הייתה שהוא לא משתף את החברים. לין אמנם מסר 8.5 אס' למשחק שזה הרבה יותר מה 4.2 של כרמלו אבל באופן מפתיע הוא גם זרק מספר שווה של זריקות 19.5 זריקות שדה למשחק ועוד 3.16 שלשות לעומת 18.8 ו 4.1 של כרמלו. בעוד כרמלו הובא לקבוצה על תקן כוכב העל שיהפוך אותה למתמודדת רצינת לאליפות, לין "החצוף" הובא על תקן נער מגבות. אבל אולי החוצפה של לין חיוביות כי לין קולע באחוזים טובים יותר 50.42% מהשדה (אחוז שהיה מעמיד אותו במקום הרביעי בין שחקני החוץ לו היה נתון של עונה שלמה) מהשדה ו 26.35% מהשלוש לעומת 39.9% מהשדה ו29.7% מהשלוש של כרמלו. הניקס למעשה לא הפכו קבוצתיים יותר, בששת משחקי "הלין" הם מסרו 19.33 אס' למשחק שזה רק מעט יותר מה 19.1 שמסרו ב-20 המשחקים שכרמלו שיחק העונה לפני שהתחיל טירוף הלין אבל 2 אסיסטים פחות מה 21.37 שהניקס מסרו ב 8 הניצחונות, מתוך אותם 20 משחקים.
האמת שהשיפור של הניקס הוא קודם כל בהגנה. שיפור דומה קרא לדנבר אחרי שכרמלו עזב. בששת המשחקים האחרונים ספגו הניקס 90.5 נק' למשחק לעומת 94.7 ב-20 המשחקים של כרמלו לפני תקופת לין השנה. אבל זו לא כל התמונה. בשמונות הניצחונות הייתה ההגנה של הניקס טובה יותר מאשר בניצחונות עם לין וספגה רק 87.75 נק' למשחק מה שמרמז על כך שעם כרמלו הניקס יכולים לשמור טוב יותר אבל הם פשוט לא רוצים. בחינה מדוקדקת יותר מראה שהשיפור ההגנתי למעשה קורה אצל שחקני החוץ, מכוון שאחוזי השדה של היריבות לא השתנו, % 43.8 בששת המשחקים האחרונים לעומת 43.7% ב-20 המשחקים שכרמלו שותף בהם לפני תקופת לין. אחוזי השלשות של היריבות צנחו מ 40% ל- 26.78%.
למעשה כל זה היה ידוע עוד קודם. מתוך 20 המשחקים שאנתוני שיחק השנה, בתשעה הקבוצה הייתה טובה יותר בדקות בהם ישב על הספסל, התוצאה בדקות שמלו על המגרש במשחקים האלה היא +1.1. לשם השוואה בכל ששת המשחקים האחרונים הניקס טובים יותר עם לין על המגרש והתוצאה בדקות שלו על המגרש היא +10.16 לניקס במשחק. להבנתי ההבדל בין נצחונת להפסדים עבור הניקס לא טמון ביכולות הכדורסל שמפגין לין, למרות שאלו מרשימות. העדר כרמלו והמיאוס שהוא יוצר וההצלחה של לין יחד עם ההשראה שהסיפור שלו נותן לשחקנים האחרים וההזדהות שהסיפור שלו יוצר עם הקהל שדוחף את הקבוצה, גורמים לשיפור בתוצאה כשלין על המגרש לעומת זו של כרמלו ולשיפור ההגנתי.
לסיום, ג'רמי לין הוא כבר מנצח. מי היה יכול להאמין לפני שבועיים שאשב באמצע הלילה ואכתוב השוואה בינו לבין חברו לקבוצה כרמלו אנתוני, ועוד השוואה שהוא יוצא ממנה מנצח. אבל האם לין יכול להיות סיפור סינדרלה אמיתי ולהפוך לכוכב אן.בי.אי? לעניות דעתי –לא. אולי הילד שלפני 15 שנה שראה את סטוקטון ומארק פרייס וחלם להיות כוכב אן.בי.אי יום אחד היה חושב אחרת, אבל אני כבר פסימי מדי. למעשה לין של היום משחק נפלא ומראה את החשיבות הנפשית להצלחה במשחק. הוא מצליח הודות לבטחון העצום שתפס, אבל זה לא ישאר לנצח. במשחק הראשון של לין כשחקן חמשייה כרמלו נפצע אחרי 5 דקות ולין השתלט על המשחק, אבל למעשה דבר דומה כרגע כבר חודש קודם. אז כרמלו לא שיחק מול יוסטון בגלל פציעה ולין קיבל לראשונה דקות משמעותיות (מעל 20), היה לא רע עם 9 נק', 6 אס' ו 3 איב' אבל הניקס הפסידו ב-13 הפרש ולין חזר למקומו על הספסל. בסוף בתור רכז לין זורק יותר מידי, מאבד יותר מדי והוא לא אתלט ברמה מספיק גבוהה כדאי להיות כוכב אן.בי.אי. הוא ישאר טוב, אפילו מצוין, כל עוד הביטחון שלו בשמיים והסיפור המופלא שלו דוחף את הקהל ואת חבריו לקבוצה קדימה, אבל בקרוב כרמלו יחזור, הניקס יפסידו, מתישהוא ללין יהיה משחק שהוא לא יפגע וסיפור אחר יהיה בכותרות. זו דרכן של חדשות להתחדש.
מדינת ישראל מקימה 'מתקן שהיה' לפליטים\מסתננים\מהגרי עבודה מסודן\אריתריאה. בלי משפט, בלי הליך כלשהו. סתם החליטו להשהות אותם לשלוש שנים ומה אחרי זה? לא ברור. כמה גרוע צריך להיות מתקן שאמור להרתיע אנשים שבורחים מפני עוני, רעב ורדיפות להגיע למדינת ישראל?
היה קר ביום שישי בבוקר בגבול הצפון. קר מאד. לבשתי שלוש שכבות ועדיין רעדתי קלות. טומי מגזל בן 84 לבש פחות ממני לא חבש כובע צמר וצעיף אבל כנראה היה לו חם. מגזל הדריך את הקבוצה במה שהיה פעם ביתו- כפר בירעם.
את הסיור לכפר בירעם יזמו חברי תנועת קול אחד (גילוי נאות- אני חבר בתנועה אך לא מיוזמי הסיור). את עלילות הכפר ידענו פחות או יותר אבל מעולם לא פגשנו מי שגר בכפר. טומי התחיל את הסיור בבית הקברות הנוצרי בו עדיין מקפידים לקבור ולהיקבר בני הכפר. משם הגענו לכפר עצמו ולכנסיה העתיקה.
טומי סיפר לנו איך נראתה מלחמת 1948 בעיניים של כפרי צעיר, ערבי, נוצרי. הוא סיפר שחיילים בצבא של קאוקג'י היו חסרי מושג בסיסי בחיילות ולא פעם מכרו את הנשק שלהם כי פשוט לא ידעו להשתמש בו וגם ככה לא היתה אספקה של מזון או תחמושת.
הוועדה של הכפר החליטה מראש לא להילחם, אומר מגזל: "החלטנו להישאר בכפר ולא לברוח ללבנון ולקבל את צה"ל בדגלים לבנים". אחרי שלושה ימים בהם כמעט כל כפרי הסביבה ברחו הגיע לבסוף חייל 'לכבוש' את הכפר. "בהתחלה הכל היה בסדר", אומר מגזל, "אמרו לנו שאנחנו יכולים להישאר רק לא לצאת מהכפר. שמחנו, נשארנו בבית".
אחר כך היה עוד יותר טוב. "אמרו לנו שמותר גם לצאת לעבד את השטח החקלאי ושנקבל תעודות זהות ישראליות. לא יכול להיות יותר טוב מזה" אומר מגזל. בשלב הזה נגמר ירח הדבש של הבירעמים עם המדינה הצעירה.
הריסות הכפר בירעם
השר לענייני מיעוטים בכור שלום שטרית הבטיח לתושבים כי הם צריכים להתפנות לשבועיים בלבד לכפר הסמוך על מנת לאפשר לצבא להתכונן להתקפת נגד. עשרה שומרים הושארו בהסכמה לשמור על הציוד. לאחר חצי שנה השומרים גורשו והציוד נעלם. תושבי כפר בירעם מעולם לא הורשו לחזור לכפר.
מגזל מספר כיצד הוחכרו שטחי היבול של הכפר ואף הם עצמם נאלצו לעבוד בהם כעבודות דחק. "אחד היהודים אמר לי איך אני יכול לעבוד כשזו בעצם האדמה שלי, אמרתי לו אם זה היה סכסוך ביני לבינך הייתי מוריד עליך את השופל וזהו. אבל אין לי בעיה איתך יש לי בעיה עם הממשלה". מגזל מספר כי עד היום תושבי ברעם, הקיבוץ שיושב על חלק מאדמות הכפר המקורי מצדדים בתושבים המקוריים.
סיפורי הזוועה של מגזל ממשיכים: כיצד נאלצו לישון במערות מסביב לכפר בקור של אז, כיצד מתו תינוקות הכפר מרעב וכפור, כיצד ראו את בתיהם מועלים באש על ידי הצבא מהגבעה הסמוכה.
מגזל גם מספר על הפעמים בהם הם באים להתפלל בכנסיה ולטפל בבית הקברות "את השירותים שבנינו הרסה הממשלה. מה אנחנו בונים כור אטומי?" הוא שואל במרירות. מגזל מפרט על המאבק המשפטי המבוגר משישים שמנהלים אנשי הכפר וכיצד שוב ושוב בית המשפט מאשר את חזרתם אך כמובן בתנאי שתנאי הבטחון הלא ברורים לא יפגעו. אומר מגזל:" אחרי המלחמה חשבנו שנחזור, אחרי מלחמת 562 חשבנו שנחזור, אחרי כל המלחמות. גם בגין אמר שנחזור אבל אז היה לבנון. גם ממשלת רבין הקימה ועדה שתיכננה את החזרה לכפר וב2002 היה פעם אחרונה שבית המשפט אמר שנחזור. השנה זו השנה. השנה נחזור".
לא ייאומן כיצד האיש עדיין מאמין אני אומר. ומגזל ממשיך: "אני נאמן למדינה. מעולם לא הלכתי נגד המדינה אני גר פה ואזרח פה וזו המדינה שלי ואני אוהב את המדינה. אבל מגיע לי הזכויות שלי".
אני חושב שהאיש המבוגר והנמרץ הזה אימץ את השיח הליברמני הוא אולי נאמן למדינה אבל האם 'המדינה' נאמנה לו?
אחרי השיחה הארוכה בכנסיה מגזל מוביל אותנו בכפר ההרוס: "פה היה הבית של הדוקטורו ומתחת האורווה לסוסים שלו" הוא מצביע. "פה היה בית הספר ופה בית ספר נוסף של הכנסיה" לקראת סוף הסיור הוא לוקח אותנו מעט פנימה ואומר בפשטות "זה הבית שלי". הוא מסביר איפה היה החדר וכיצד הוא ואחיו חפרו את הבאר הסמוכה.
טומי בביתו הישן והבאר שחפר
באוטובוס חזרה מתווכחים כמה ישראלים על הסכסוך הישראלי פלסטיני, שתיים מתוכן נוצריות ערביות השאר יהודים ויהודיות. כולם חזרו הביתה. חוץ מטומי.
ורדה רזיאל ז'קונט חושבת שהוא (המתייעץ) נוהג להאשים אחרים בבעיותיו ומתמחה בתירוצים, יש לו פגם אישיותי שמונע ממנו להתחתן, והוא אולי בדיכאון. אני חושב שהוא גם אידיוט ולעומת ז'קונט שמסתמכת על האינטואציה שלה, אני מסתמך על העובדה שהוא פנה לבקשת עזרה מורדה רזיאל ז'קונט.
איך היא מעיזה ?
כמה יהיר צריך להיות בשביל לתת ניתוח כואב וכוללני (הסיבות לכך שלא התחתן, לא למד, לא מפרנס את עצמו בכבוד ולתחושת הריקנות עליה הוא מתלונן) כל כך מהכרות של שש שורות. ייתכן שורדה צודקת בניתוח שלה את אותו אדם, אבל היא הייתה יכולה להרגיז פחות אם תשובתה הייתה מכילה גם את האפשרות שאולי היא טועה.
יש לנו (בני האדם) קיצור דרך לעשיית שיפוטים חברתיים שבנוי על מערכת הזיכרון שלנו. הזיכרון שלנו נוהג להכניס דברים לקטגוריות. לדוגמא שלמדתי שפה והראו לי תמונות של חתולים ואמרו "זה חתול", יצרתי קטגוריות עבורם בראש. כנראה שבהתחלה היו אלה חתולים מאוד טיפוסיים וכך נוצר לי פרוטוטייפ של חתול. כל חתול שראיתי שינה מעט את הקטגוריה אבל הייצוג הזמין שלי של חתול נשאר די דומה לפרוטוטייפ (בגלל שמערכת הקטגור שלי עושה ממוצע של הדוגמאות בהן נתקלתי). כך למשל שאני נתקל בלילה בבעל חיים בפח זבל אני מסיק די במהרה שמדובר בחתול. למערכת הזאת הרבה יתרונות בשיפוט ובהסקת מסקנות במיוחד המהירות שלה. אבל יש לה גם כמה בעיות. בתור התחלה היא הבסיס לסטריאוטיפים, והיא גם גורמת לטעיות שיטתיות בהסקה לגבי יוצאים דופן. כולנו עושים במערכת הזאת שימוש, אבל אנו חייבם להיות ערים לטעויות הסיסטמטיות שלה ולהכיר באפשרות שאנו טועים. כמו שלא כל חיה בפח זבל היא חתול, ולא כל בחורה יפה ובלונדינית היא
דב בפח אשפה
גרועה במיטה (חשבתם שאני אכתוב טיפשה נכון? זאת המערכת הזאת שלכם). כך גם לא כל מי שמתקשר לורדה ואומר שהוא בן 50 והחיים שלו בקנטים הוא עצלן, פגום ומתמחה בתירוצים. כנראה שהרבה מהם כן (לפחות מאלה שורדה פגשה) כי ככה התפתחה מערכת השיפוט של ורדה אבל וודאי לא כולם.
האמת היא שלשאלה אם היא צודקת או טועה אין הרבה משמעות שכן גם אם ורדה צודקת היא טועה…. הבן אדם יצר עימה קשר אליה בבקשת עזרה (מה שעושה גם אותו טועה). רובנו לא יכולים להעזר רק מכך שמישהו אומר לנו את האמת עלינו (גם אם הוא עושה מאמץ ניכר להגיד אותה בצורה כואבת). תחשיבו על פעם שמישהו אמר לכם שנראה שהשמנתם בזמן האחרון? מה הייתה התגובה? זה עצבן? זה פגע? זה גרם לכם לפתוח בדיאטה? כזאת שנמשכה יותר מארוחה אחת? או אולי גרם לכם למצוא יותר נחמה באוכל?
או אולי על דייט שנגמר במשפט אני אגיד לך את האמת אתה…..(תשלימו מה שמתאים לכם), האם זה גרם לכם להשתנות? או אולי להתעצבן? אולי לבטל את האמירה בטענה שהיא לא באמת מכירה אתכם או מדברת שטויות? ורדה עצמה כותבת שהיא מצטרפת (בצהלות, תופים ומחולות) לרשימה של אלה שאכזבו או קלקלו לו, אבל איך זה עוזר ? האם צעד טיפולי יותר לא יהיה לנסות ולהבין את הגורמים בחייו שהופכים/ הפכו אותו למתרץ/ מתאכזב סדרתי, האם לא עדיף לנסות ולהיות אמפאתי לגורמים האלה, לייצור עבורו מערכת יחסים שונה מאלה שחווה עד כה (והכריחו אותו לתרץ ולתלות את האשמה באחרים המאכזבים) וכך אולי יוכל לראשונה לבחון את דפוסי אישיות אלה ואולי לוותר על חלקם או לפחות להכיר בהם ולמתנם.
נראה לי ברור שעדיף אבל קצת קשה ליצור את זה בפייסבוק.
האמת שכשכתבתי 'איך היא מעיזה?' יש בי גם קצת קנאה. גם קצת כתבתי איך היא מעיזה ואני לא. גם אני הייתי רוצה להיות איזה ורדה (או ד"ר האוס) לפעמים, לומר את האמת בפרצוף, לזעזע, להראות אפס התחשבות באנשים שעומדים מולי. האוס פועל כף מתוך בטחון מוחלט בצדקתו ומפעיל מניפולציות על מטופליו על מנת לשכנע אותם לטיפול שהוא משוכנע שיציל את חייהם, אני מקווה שורדה פועלת ממוטיבציה דומה (אגב הבדל חשוב בין ורדה להאוס. הראשון הוא שד"ר האוס הוא דמות בדיונות בעוד שורדה מתעסקת באנשים אמתיים). אם כך הדבר, אז היא יהירה וטועה אבל אם לא זה הרבה יותר גרוע. כי סיבה אחרת שאני יכולה לחשוב עלייה קשורה לשיקולי רייטינג לורדה יש קהל, שמצפה ממנה לזעזע ולומר דברים כמו "תזרקי אותו" או "האם לא צריך לתת לילד מכות אחרי שהוא נושך, מכות כואבות". אז אפשר לעזור לאנשים אבל קצת קשה בפיסבוק, וגם מי ירצה לקרוא את זה ?
ובנושא אחרון: הבן אדם שהתקשר, מדבר על תחושת ריקנות על כך ש"נקעה נפשו" האם ורדה לא מודאגת אפילו קצת? האם תשובה אחראית יותר לא הייתה נראית כך: "אתה כותב על חוויה לא פשוטה, הרבה אנשים במצב הזה, חושבים שהיה עדיף להם לו היו מתים? האם גם אתה? אם כן, האם יש לך הרבה מחשבות אובדניות? האם יש לך תוכנית כיצד להתאבד? האם ניסת להתאבד בעבר? אם ענית כן לאחת השאלות האלה כדי שתפנה לתחנה לבריאות הנפש באזור מגוריך ותפנה לפסיכיאטר התורן, כמו כל אזרח בארץ מגיע לך טיפול חינמי שם. אם ענית כן לכולן הייתי ממליצה לפנות לעזרה דחופה אולי לחדר מיון פסיכיאטרי. אם ענית לא לכל השאלות עדיין נשמע כאילו אתה יכול להעזר בטיפול נפשי, ובנוסף ניסיוני מלמד אותי שגיל 50 הוא גיל מוקדם מספיק לעשות שינוי ולבחור באושר. תנסה שלא להתרכז בדברים שלא השגת: משפחה, לימודים, ביטחון כלכלי. קבע לך מטרה קטנה למחר כזו שאתה יכול לעמוד בה. כשתצליח נסה מטרה גדולה יותר לשבוע הבא, אולי להירשם לאתר הכרויות ? אולי לדבר עם הבוס בעבודה על קידום או לשלוח קו"ח לעבודה מבוקשת, שתצליח במטרות האלה אתה תתפלא לגלות כמה כוחות יש לך וכמה במהרה חייך ישתנו".
* הכותב הינו מאמן כדורסל, אין לו שום ידע מיוחד שעוזר לו בנושאי הפוסט או למעשה שום ידע מיוחד שעוזר לו בחיים בכלל, אבל הוא מסוגל לזהות חתולים בהצלחה לא מבוטלת.
מילאן מצ'באן- מכבי ת"א משלמים לו את המשכורת ועדיין לא התבייש לתפור אותם. זו מקצוענות. כל מי שעיניו בראשו זיהה את הפוטנציאל עוד שמצ'באן היה בהמופרם ורסאץ' וקרע כל מיני קבוצות ישראליות אחרות. הצהובים מיהרו לשים עליו את היד ולהחתים אותו על חוזה ארוך טווח. היו קולות שהנדריקס ישוחרר וככה יפונה מקום לצעיר הסרבי המבטיח. כצפוי הכשרון נדחק לקצה הספסל ונותר מריר מאד. שנה הבאה הוא יחזור למכבי בסוף ההשאלה לפרטיזן. אפשר להמר שבמכבי לא יתנו לו להוביל או ימעטו להשתמש בפאוור פורוורד שמשחק עם הפנים לסל וזורק מבחוץ. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים- השאלה והשאלה עד שימצא את עצמו באולימפיאקוס.
ג'ורדן פרמאר- כולם ידעו שתהיה שביתה בנ.ב.א. כולם ידעו שהיא תיגמר. נכון שלרוב אנחנו שומעים על לברון ג'יימס ודוויין וויד אבל גם בנ.ב.א יש מאות שחקנים שמקבלים שכר מכובד אבל לא במיליוני דולרים. שחקנים שמחויבים למשכנתא, משפחות, הלוואות, הימורים וכיוצא באלו. בסופו של דבר השחקנים לא היו מוכנים לשחק את הפוקר עד הסוף ובעלי הקבוצות ניצחו. מכבי לא יכלה לסרב להביא את הרכז כמעט בחינם אבל בשלב כזה מתקדם של העונה היא נשארת בלי בעל בית, עם רכז מחליף הרבה אחרי שיאו ורכז אחר צעיר, לא מנוסה ופשוט לא טוב מספיק עדיין.
דיוויד בלאט- הצהובים בהנהגת בלאט משחקים לא טוב מזה חודש. הם מתקשים מול נתניה ואשקלון בישראל, לירושלים הם הפסידו ללא תנאי במשחק בית. את שרלרואה, מילאנו ופרטיזן במשחק הקודם מכבי ניצחה בתצוגות מאד לא משכנעות. עד היום בלאט החזיק את כל ההצגה על הכתפיים. בבלגרד זה כבר לא עבד. עד המחצית דיוויד סחט את כל הלימון השחורציאניטיסי. זה השאיר את מכבי במשחק אבל בלי שום ספק נקודות בשלבים מתקדמים יותר. בלאט לא קלט שסופו גמור פיזית והמשיך לתת לו אשראי במחצית השניה גם שהנדריקס הפגין משחק לא רע בכלל. ג'יימס לא שותף כלל. בלאט גם אחראי על בניית הסגל, וכיום הוא נשאר עם רכז יווני מזדקן, רכז ישראלי צעיר, רכז אמריקאי מיובש, שלושה זרים פחות או יותר לא מתפקדים (קית' לנגפורד, שון ג'יימס ודווין סמית') וגיא פניני שהיום שבר בצורת של 10 מחציות בלי סל.
עופר שלח- הצנחן הקירח בעל העין האחת צרוד. האיש חולה. נסע לבלגרד באמצע החורף והצטנן, קורה לכולם. המערכת שמכריחה אותו לשדר בקול מתכתי חרוך ביום כזה פשוט לא מבינה שהרבה יותר מקצועי להגיד "סליחה אבל פרשננו הקבוע חלה. את המשחק ישדר ניב רסקין לבדו". אפשרות נוספת היא להשתמש באולפן ופרשן שידבר ממנו או רחמנא לצלן להטיס לבלגרד באופן דחוף פרשן אחר.
קהל- 8,000 משוגעים במובן הטוב של המילה. שרים, מעודדים, מבינים כדורסל. פשוט רואים את זה עליהם. אל תשאלו אותי איך- חוץ מזה הם סרבים, ברור שהם מבינים בכדורסל. מעודדים לפני שריקת הפתיחה, אחריה וגם באמצע. תהיו בטוחים שאם איכשהו הם היו מפסידים הם גם היו נשארים להודות לשחקנים ולא ממהרים לחניון לצאת ראשונים. דרך אגב גם את הארנה על עשרים פלוס אלף המקומות שלה הם ממלאים בקלות. כן כן, יש למכבי את הקהל הכי טוב באירופה. ברור.
מישהו זוכר לפני לא הרבה זמן את מגפת הסארס שהתפרצה במזרח הרחוק? ומה עם שפעת החזירים, זוכרים אותה? זוכרים שקנינו חיסונים לכל אזרח במדינה אחרי שאמרו לנו שכל מי שלא יחוסן מסכן את עצמו. אחרי שהמדינה שברה את קופת החיסכון והוציאה מיליארדים לרכישת חיסונים, האם אתם מכירים מישהו אחד שהתחסן, או שזה הכל פשוט היה בלוף אחד גדול שנועד להפחיד את כולם לקנות חיסונים? כמה אנשים בכלל מתו מהמגפות האלה? זה לא ברור בעצם אם אפילו הייתה מגיפה מלכתחילה.
בסרט האפוקליפטי האחרון שיצא לאחרונה לאקרנים הצליחו היוצרים מהוליווד להאביס את הצופים מכל המטעמים הגראנדיוזים הנהוגים במפעל הבידור הקולנועי. האיום האחרון השואף להכחיד את האנושות מופיע בדמותו של חיידק קטלני המתפשט כמגפה בכל עולם והורג כל אדם וקוף מעבדות אשר נחשף אליו.
איזה גיבור יקום להציל אותנו?
אפילו ג'ייסון בורן, גיבור על, הגבר היפה של שנת אלפיים ומשהו ומודל לחיקוי (מאט דיימון) לא יכול לעזור פה. כאן הוא מופיע כבעל שכול שאיבד את אשתו למגיפה, אזרח קטן וממושמע שרק רוצה לשמור על הבת שלו ומוכן לקבל כל הוראה של הממשלה, כיצד להתנהג בשעת המשבר והכאוס שפוקד את הציבור. כי הרי הממשלה היא אחראית וכל יודעת ואם לא תסמוך עליה אז על מי תסמוך?
גם התקשורת החופשית לא תצליח לעזור. למען האמת, אם יש פה מישהו שאפשר להאשים באסון הזה הרי זו התקשורת, או כפי שהיא מיוצגת כאן בדמותו של בלוגר סמי מקצועי עצמאי לענייני בריאות, אשר מוכן לסלף עובדות בעבור בצע כסף, גם כאשר מדובר במותם של עשרות חיי אדם ואפילו קולגות בעבודה. התקשורת היא ישות חמדנית, מניפולטיבית וצרת חשיבה השואפת להכשיל את עבודתם של גיבורי האנושות האמיתיים- אנשי תעשיית התרופות.
מה היינו עושים ללא עזרתם של תאגידי התרופות והרשות למלחמה במחלות מדבקות אשר מטרתם וסיבת קיומם הבלעדית היא למצוא תרופה למחלות מסכנות חיים ולהציל את האנושות, וכמובן שעל הדרך גם לייצר, להפיץ ולמכור אותן לכל מי שחייו וחיי בני משפחתו חשובים לו.
אבל זה פחות חשוב. מה שחשוב שהצופה יידע זה שהממשלה והרשות למלחמה במחלות מדבקות הן אחראיות וחושבות רק על טובת הציבור ושלמות בריאותו, וחברות התרופות, הן לגמרי פה בשבילנו.
שבוע שעבר התפרסמה ב'גלובס' הכתבה הזו. הכתב סוקר כמה בכירים בתחום התקשורת כגון אמנון מרנדה מ'ווינט' שאומר: "אמנם כשאנחנו בוחנים מועמדים לעבודה, סטודנט או בוגר תואר בתקשורת זוכה ביתרון מסוים על פני בוגר תואר אחר."
לירון מרוז מ'וואלה' אומר לכתב: "יש מוסדות אקדמיים שנותנים לימודים מעשיים ויש את אלה עם הלימודים התיאורטיים. במקומות עם הלימודים המעשיים, אם עשיתי למשל פרויקט גמר של סרט דוקומנטרי, אז התנסיתי בתחקיר וראיונות. לפני כמה חודשים הייתי שופט בפרויקט גמר במסלול לעיתונות, והסטודנטים שם עשו דברים מאוד איכותיים. בהתייחס לעולם שבחוץ, הם רכשו מיומנויות, וזה משפיע". עוד מוסיף הכתב כי מרוז מוצא ערך בלימודים תיאורטיים.
כל זה לא מספיק, שכן מה עשינו בכך? אין לנו כתבה. אז שינה והתאים העורך חיש קל כותרת משנה שפוגעת בול: "מנהלים בכירים בענף התקשורת מעידים כי הסיכוי של אחרון הכתבים במקומונים להתקבל לעבודה גבוה לאין שיעור מזה של מצטיין הדיקאן".
נכון שדוברים אחרים אמרו כי אין יתרון משמעותי ללומדים תואר בתקשורת. למשל מאיה קרבט מצוטטת בכתבה כאומרת: "'נישט א-הין, נישט א-הער', לא לכאן ולא לכאן. צריך, אבל לא מחייב. ובכל זאת, היא מעריכה כי קרוב למחצית מעובדיה הם בעלי תואר בתקשורת" (הדגשה שלי מתוך הכתבה).
הכתב והעורך לא שמו לב כי אולי מסתתר משהו בלימודים האלו. אולי למרות הכל הבכירים כן מעדיפים אנשים עם תואר' או שדווקא התואר בתחום מקרב את הסטודנטים לגורמים שמקבלים החלטות ושוכרים אנשים, ולכן התואר 'שווה' משהו- ג'וב ראשון בתחום.
כמובן שהכתבה מתעלמת בהחלטיות מכל הדברים הפעוטים שתואר אקדמי כלשהו נותן: השכלה רחבה, חוויה סטודנטיאלית, אפשרות לתארים מתקדמים ומסלול קריירה אקדמי.
בנוסף בסוף הכתבה מציג הכתב מספר מקומות שהינם בעלי רקע מקצועי בלבד ולא ממש מספקים תואר בתקשורת, לכל היותר תעודה.
