נסעתי היום לפאב כי ידידה שלי תיקלטה שם. זה היה 3 ק"מ מהבית ונהגתי בלי תעודת זהות ורשיון. כשחניתי קפץ עליי שוטר ושאל אם יש לי רשיון עניתי שלא. איכשהו הוא הבין שבאופן כללי אין לי רשיון. אחר כך הוא שאל : "מאיפה אבא שלך?" עניתי ישראל, אבל במקור רומניה. איכשהו הייתי אמור להבין שהוא שאל איפה אבא שלך גר. הוא שאל אם באתי לפאב ואמרתי שכן. הוא אמר שהוא יהרוס לי את הערב, למרות שהוא בדק במחשב ומצא שהרכב אכן שלי, ושיש לי רשיון נהיגה. לא היה לי כל כך אכפת לחזור איתו לתחנה. בפנים חשבתי כמה המשטרה שלנו עלובה. אחר כך חשבתי על השר החדש לשיפור השירות לאזרח. השוטר שאל אם אני אמיתי, לא ידעתי מה לענות ושתקתי. הוא שיחרר אותי ונכנסתי לפאב.

בהתחלה לא היו הרבה אנשים וישבתי בחוץ. דיבורים זה בלה בלה. בפנים כולם לבשו אותו דבר, שתו אותו דבר, רקדו אותו דבר ונהנו. השתעממתי.

אחרי שמכבי החזירה לעצמה את האליפות, ברצלונה הפגינה כדורגל ברמה של אמנות, וב-נ.ב.א נתנו תצוגות, הגיע הקיץ, או כפי שהוא מכונה בספורט "עונת המלפפונים". שמועות על מי עבר לאיפה ומתי מציפות את עיתוני וערוצי הספורט, אין מונדיאל או אולימפיאדה, והמכורים צריכים לקבל איכשהו את המנה שלהם. אז כדי שתדעו מה בכל זאת יקרה בקיץ וכמה פיצוחים להכין, תמשיכו לקרוא.

יוני

גביע הקונפדרציות (14-28) דרום אפריקה: שנה לפני הדבר האמיתי (מונדיאל!!!) נפגשות שמונה נבחרות בדרום אפריקה לניסוי כלים ולהתמודדות על תואר מחזיקת גביע הקונפדרציות. איטליה (אלופת העולם) ספרד (אלופת אירופה), עיראק (אלופת אסיה), מצרים (אלופת אפריקה), ברזיל (אלופת הקופה אמריקה), ניו-זילנד (אלופת אוקיאניה), ארה"ב (אלופת האמריקות), ודרום אפריקה (הנבחרת המארחת)

ווימבלדון (25-8.7) אנגליה: פדרר, נדאל, וויליאמס ושראפובה שוב יתכנסו בטורניר הגראנד-סלאם היוקרתי.

יולי

פורמולה 1 (6-8) אנגליה: עיירה קטנה ליד לונדון (טאוצ'סטר) תארח את מירוץ המכוניות המפורסם בעולם בשנה בה הענף עבר טלטלות רבות.

פורמולה 1 (20-22) גרמניה: אותו דבר רק בנורבורג בין קלן לדיסלורף.

גביע דייויס (10-12) ישראל מול רוסיה: היכל נוקיה יארח מפגש מסקרן ברבע גמר המפעל ביו דודי סלע הראל לוי אנדיוני ושאר החבר'ה מול הנבחרת המדורגת ראשונה בעולם.

גביע הפדרציה (14-15) אוסטריה מול ישראל: שחר פאר וציפי אובזילר ינסו לחזור לבית העליון בשביל זה הן צריכות לנצח את האוסטריות בבית האזורי.

המכביה ה-18 (12-22) ישראל: אולימפיאדת היהודים תיערך בפעם השמונה עשרה 5,000 ספורטאים מהעולם ועוד אלפיים ישראלים יקחו בה חלק.
אליפות העולם בשחייה (18-2.8) רומא איטליה: אליפות העולם ה-13 תיערך בעיר הנצח. 2,800 מתמודדים מ-200 מדינות ומייקל פלפס אחד.

אוגוסט

ליגת העל בכדורגל חוזרת: 16 קבוצות ינסו להציג כדורגל מעט יותר טוב מבעונה שחלפה. לו יהי.
הנבחרת תתמודד מול לטביה ולוכסמבורג מיד בתחילת ספטמבר (5.9 ו-9.9 בהתאמה)

אליפות העולם באתלטיקה (15-23) ברלין, גרמניה: אליפות העולם ה-12, מאד דומה לאליפות העולם בשחייה רק לא במים.

ספטמבר

אליפות אירופה בכדורסל (7-20) ורשה, פולין: 16 מדינות יאבקו בפעם ה-36 ביבשת הישנה על התואר. רבע מהמאמנים באליפות יהיו ישראלים: דיוויד בלאט (רוסיה, האלופה העכשווית), מולי קצורין (פולין המארחת), פיני גרשון (בולגריה) וצביקה שרף (ישראל).

מחנה את האוטו ברברס.
צבע אדום צבע אדום.
מה?? אבל מלא זמן לא היה.
לצאת מהאוטו להשאיר את התיק בפנים ולרוץ?
איפה להתחבא?
המקלט קרוב אבל סגור, אני נשאר לידו מבחוץ.
זקנה עם סל מתקרבת לאט.
הטיל הראשון נוחת.
רחוק מספיק.
היא מגיעה לעמוד לידי.
שוב: צבע אדום צבע אדום.
אני מקלל בערבית.
היא מקללת ברוסית.
הטיל השני נוחת.
קרוב מדי.
היא הולכת,
אני חוזר לאוטו, מחנה כמו שצריך,
ועולה הביתה.

"ישנם אנשים שמרגישים טוב מיד לאחר עישון החומר, הם מרגישים זחוחים (high) או מתמלאים בתחושות נעימות. חומר כימי שמצוי במריחואנה, THC, גורם לתאי המוח לשחרר את החומר הכימי דופאמין וזה יוצר את התחושה הטובה המורגשת לזמן קצר". כך כתוב באתר הרשות הלאומית למלחמה בסמים בחלק המדבר על קנאביס. לי זה נשמע לא רע.

עובדות מדעיות מראות ששום רעילות עצבית לא נגרמת על ידי קנאביס, בניגוד לאלכוהול וקוקאין, כלומר השימוש בסמים קלים אינו ממכר פיזיולוגית. העדויות באשר להשפעה ארוכת טווח שאינה חולפת, עדיין אינן מספקות, ורוב המשתמשים במריחואנה אינם ממשיכים בשימוש בסמים לא חוקיים אחרים מודים ברשות.

"דמיין לעצמך זאת: אתה נמצא במשחק כדורגל, משחק בצד השמאלי של המגרש. כדור פשוט מגיע עליך (הטעות במקור) ואתה חולם על כך שכאשר הכדור ינחת לתוך רגלך תבקיע גול, קבוצתך תנצח ואתה תהיה גיבור. אך אתה לא מחובר. הכדור מתחכך ברגלך ונוחת מחוץ למגרש. באו על סיומם חלומות התהילה שחלמת". ככה מתוארת באתר הרשות הלאומית למלחמה בסמים חווית העישון. לפי תיאור זה ניתן לחשוב שרוב כדורגלני ארצנו מעשנים חדשות לבקרים.

לא מעט יצירות נכתבו בזכות ובהשראת החומר הירוק-חום הזה. כולנו מכירים ומתרפקים על החיפושיות שהיללו את סגולות הצמח הזה בשיריהם. גם מאיר אריאל שר שהוא "מכור לחתיכת חשיש" ויהונתן גפן מודה שזה מה שעוזר לו למצוא דימויים. שניהם מעידים כי זהו סם לא ממכר ומתלוננים באותה שאיפה על האיסור לעשן. דרך אגב לפי פקודת הסמים המסוכנים עישון תמים או החזקת החשיש לשימוש עצמי עלולה להביא אותך לשלוש שנים בכלא.

רטוריקת הפחד של הרשות הלאומית למלחמה בסמים לא מוכיחה את עצמה פעם אחר פעם. בסקר האחרון שפורסם באתר ובעיתונות הארצית לפני כעשרה ימים נמסר כי ב-1993 שללו 60 אחוז מבני הקיבוצים שימוש בסמים. לפני עשור שללו רק 40 אחוז שימוש כזה, וכיום רק כ-24 אחוז שוללים זאת. לפי סקר רחב היקף המפורסם באתר הרשות, שערכה ד"ר רחל בר-המבורגר בשנת 2006, מאז הקמת הרשות הלאומית למלחמה בסמים ב- 1988 עלו בכל הגילאים אחוז המשתמשים. כך יכולים ברשות לצעוק שהם זקוקים לעוד ועוד תקציבים על מנת למגר את התופעה, בזמן שלא רק שהם נכשלים לאורך שנים, הם כנראה עושים שם משהו שמעודד את העישון, כמו התיאורים מעוררי התיאבון לעיל.

הקנאביס ומוצריו משמש בישראל להקלת מכאובים של חולים, אם החשיש עוזר להם למה שלא יעזור גם לבריאים?

על הנגב יורד עוד קסאם
ומצית פרדסים חרש חרש
עת צהל מפציץ מעל
הילדים בוכים בלי הרף.

יותר משנה לא הרגשנו כמעט
איך נפלו הטילים בשדותינו
יותר משנה ונותרנו מעט
מה רבים שאינם כבר בינינו.

אך נזכור את כולם
את יפי הבלורית והתואר
כי רעות שכזאת לעולם
לא תיתן את ליבנו לשכוח
אהבה מקודשת בדם
את תשובי בינינו לפרוח.

הלאות נשאנוך בלי מילים
אפורה עקשנית ושותקת
מלילות האימה הגדולים
את נותרת בהירה ודולקת.

הלאות דיכאון והפחד
שוב בשמם למקלט נלכה
כי חרדה ייאוש ותפילה
מה שנשאר לתושבי הנגב

ונזכור את כולם…

בתשרי נפל קסאם
ופגע ליד
בחשוון עף גראד
ועל גגי רקד

בכסלו חמאס הופיע
בטבת ברד
ובשבט הפוגה
ליום אחד

באדר עלה ניחוח
של אבק שריפה
בניסן הורדה בכוח
עוד גופה

באייר הכול קרס
בסיוון נמאס
בתמוז ואב בכינו
בגלל חמאס

תשרי, חשוון, כסלו, טבת
חלפו, חלפו ביעף
גם שבט, אדר, ניסן, אייר,
סיוון, תמוז ואב

ובבוא אלול אלינו
ריח רע עלה
והתחלנו את שירנו
מהתחלה

ללכת לישון בשדרות בחמש וחצי בבוקר אחרי שכל הלילה קראת מאמרים בנושא זכרון קולקטיבי להתעורר שעתיים אחר כך בלי לשמוע שהיה 'צבע אדום' ללכת לקיוסק שליד איציק מלך הפלאפל עם פיג'מה עם ספר של אדורנו והורקהיימר ולקנות נקסט לייט.

ולפעמים המלחמה נגמרת
כיבוי אורות
המרגמה אומרת
שלום לאזעקות
הפוגה שניה נושקת לשלישית
לקום מחר בבוקר בעוטף עזה, איזה שיט.

לקום מחר בבוקר עם כאב חדש בלב
לשיר אותו בכח, לשיר אותו בכיף
לשמוע אזעקות ברוח החופשית
ולהתחיל מבראשית?

לא רוצה לאכול בריא. לא טעים לי כל סוגי הדשא שמוכרים בחנויות טבע למיניהם. לא מתחבר לקמפיין ששוטף אותנו בתקשורת שצריך לאכול רק חסה עם פטרוזיליה ואז ניראה כמו ריטוש בפוטושופ. לא רוצה להקדיש את מיטב שעותי לחדר הכושר לפילאטיס, ולפעמים במקום לתרגל נשימה נכונה בא לי סיגריה. במקום לשתות משקאות איזוטוניים ולאכול חטיפי אנרגיה מלאים בחידקים פרו-ביוטיים ושומנים טובים, אני רוצה בירה. אתם יודעים מה? גם כוסית וויסקי יהיה נחמד. לא רוצה לנעול סנדלים אקולוגיים שנסגרות בקשירות צופיות ועולות כמו האתרוג הכי יקר בסוכות. לא רוצה לגדל למור כי זה מה שהולך עכשיו, אם כבר לגדל אז עשב השדה בערוגה. לא רוצה שיהיה לי קומפוסט, זבל אני מייצר גם ככה בהצלחה.
הקמפיין הירוק והטרנדי משכיח מאיתנו דבר אחד חשוב: גם אם כולנו אכן נאכל קש וניסע לעבודה באופניים, את מירב הלכלוך ו'השבחת' האוויר בפחמן ושאר הרעלים, עושים המפעלים הגדולים, חברות הענק והתאגידים. אלה בדיוק שייצרו לכם את ההמצאה הבאה שתשמור על האוזון. הם רק מציירים את זה יפה עבורנו. בירוק.
החברות הללו בסיוע הממשלה מנצלות כל חומר גלם אפשרי על מנת להפיק רווח, ובאופן סיבובי הן אלה שמביאות לחיסול המשאבים (מים, אוויר, אדמות) ואחרי זה ייצרו את מה שצריך כדי שאתם לא תזהמו חלילה וחס את אותם המשאבים בדיוק. לכם זה יעלה ביוקר.
אז אנחנו נרויח מצפון שקט וירוק, כי הרי קנינו את ההמצאה החדשה שדוחסת את האשפה שלנו לחצי מגודלה, והם ירויחו בבנק. בירוק.

" שלשה יצאו לדרך עם שקיעה,
מנגד להטו הרי אדום,
חלום ישן, מפה ומימיה,
לקחו הם אל הסלע האדום.
הו, הסלע האדום - האדום. "

מאז ששר אריק לביא את המילים האלמותיות שכתב חיים חפר נחתם הסכם שלום עם ממלכת ירדן, ותיירים מכל העולם וגם מישראל פוקדים בהמוניהם את הסלע האדום. אולם כשספרתי להורי וחברי שהחלטתי לטייל קצת אצל השכנה ממזרח נתקלתי בתגובה אחת : "אתה לא פוחד?"
במעין הרגל הודעתי לחברי המיועדים לטיול השנתי כי היעד הפעם הוא ירדן. קרוב, זול זמין ואם אתה מתחרט - 6 שעות ואתה שוב בבית, במזגן.
את רועי אני מכיר מכיתה ז', את אריאל מהתיכון. השתלמנו לאורך השנים בטיולים למיטבי לכת בארץ ובעולם. שנה שעברה בילינו את הקיץ במזרח טורקיה, מטפסים על הרי הקצ'קר ביום וקופאים מקור באוהל בלילה.שנה לפני כן אני בניו זילנד, אריאל בהודו וגם רועי. שלושתנו סטודנטים שחוסכים כל השנה למען הטיול המסורתי, כבר שנים שאנחנו לא מסכימים לבלות את הקיץ הישראלי במדינת האם.
רועי אמר שהוא צריך לבדוק ביומן, אריאל הסכים מיד. יש יעד. יש תאריך. יש טיול.

יום 1 - 3 חברים, 2 אוטובוסים, מדינה אחת
את האוטובוס לתל אביב כמובן שפספסנו. כיאה להרגלנו בקודש להתארגן לכל טיול, בכל מצב, בנון שלנטיות מוחלטת. אוהל – החלטנו שלא צריך כי חם, שק שינה בודאי מיותר, קפה נקנה כבר שם, גם סיגריות. מהתחנה המרכזית בתל אביב יוצאים מספר אוטובוסים בשיירה לאילת, מכל המוני ישראל שמחכים לצאת אנחנו היחידים שממשיכים לירדן. רוב הנוסעים הם משפחות ובני נוער שיישארו לחופשה באילת. מיעוט לא נשמע להוראות ולהתראות ולא ויתר על חופי סיני. באוטובוס שואלים אותנו: "מה יש לעשות שם? אתם לא מפחדים?"
לא ישנו כל הנסיעה - תיכננו מסלול. קודם נצא לטיול ג'יפים בואדי ראם, משם לפטרה, אחר כך נקנח בטראק בואדי זירד. משם נחזור לנוח בעקבה, והנה אילת.

יום 2 - מוחמד ותאופיק
עם מסלול, בלי שינה ועדיין בלי פחד, הגענו לירדן. מעבר הגבול כמעט ריק. כמה ישראלים עוברים ירדנה וממול, בדלפק המוביל לארץ הקודש, דממה. יום קיץ חם, לוהט וכמובן שאנחנו מתמקחים על מחיר המונית מהמסוף לעקבה. אנחנו לא פראיירים. בעקבה קנינו לחם חם, קפה שחור וסיגריות מקומיות, "פאלאס". לאחר שעתיים המתנה עלינו לאוטובוס המיוחל. 2 וחצי דינר. על האוטובוס נער מקומי שתקן, שלושה ישראלים רעשנים ושני סרבים: אלכס ואלכס. הם כבר שבוע בירדן ושילמו על הנסיעה רק 2 דינר. אנחנו פראיירים.
בואדי ראם אצל מוחמד, שהוא הסמכות העליונה לטיולי המדבר, כבר התמקחתי כמו שצריך. את השיעור למדתי. 40 דינר לכל איש ויאללה לג'יפ. לתאופיק עוד אין זיפים על הפנים ובטח שלא רשיון נהיגה, מה שלא מפריע לו לנהוג בדיונות כאילו זה משחק מחשב ואם נתהפך אז יש עוד פסילה.

הפנצ'ר לא אחר להגיע

גם האלתור שיאפשר את המשך הדהירה

מדבר ענק, חול רך לא נגמר, השמש לא נותן מנוח וצל שקיים רק בדמיון. בסוף יום מפרך שהחל בלילה נטול שינה נלקחנו על ידי תאופיק למאהל בדואי. לא הופתענו לגלות שם עוד תיירים כמונו, מדורה וקפה על פינג'אן. ארוחת הערב כללה ממיטב המטבח הערבי הטוב והמוכר: בשר על האש, תפוח אדמה ואורז. אף אחד מאיתנו לא דובר ערבית וכמובן שמארחינו לא שלטו בשפת התנ"ך, זה לא הפריע לשיחה קולחת עם בני דודינו בעזרת הרבה ידיים והבעות פנים. כששאלנו למה הגבול נראה כפתוח רק לצד אחד הסביר אחד מהם: "אין לי כסף לבקר בישראל ואם אני כבר נוסע אני פשוט לוקח את הסירה ושט מעקבה לאילת או לסיני, לבקר משפחה". במהלך הטיול התחברנו עם אלכס ואלכס. בערב נמנמתי על הדיונה, ובלילה ישנו באוהל עם גג כוכבים מדברי.

יום 3- דברים שרואים משם
גם אלכס ואלכס באים ממדינה שסועת קרבות. מיעוט אתני ודתי שדורש עצמאות על חלק מהשטח. לא, אנחנו לא במזרח התיכון, הם מסרביה. הם טיילו קודם בלבנון וסוריה אך לישראל לא יגיעו הפעם. הנסיעה ב"כביש המלך" עוברת בצורה חלקה. כמעט שאין תנועה בכבישים המהירים בדרום ירדן, ומי שכן נוסע בחום הזה מקשט את רכבו בתמונת המלך עבדאללה ואביו המנוח חוסיין. כשהגענו לג'אבל מוסה- זוהי העיירה השוכנת לפאתי פטרה – הבנו מיד שנקלענו לעיירת תיירות מן המניין: אין ספור אכסניות, מוניות והצעות להראות לנו את הפלא בסיור מודרך. כטיילים מנוסים וישראלים אמיתיים מיד סירבנו והלכנו לתור את השטח בעצמנו. אכסניה מצאנו בנקל, טרמפ קצר ואנחנו בכניסה לפטרה- העיר הנבטית העתיקה. תעודת הסטודנט לא עוזרת לנו לקבל הנחה וגם לא תעודת העיתונאי המזוייפת של הסרבים. כולנו משלמים בראש מורכן 26 דינר לכניסה.
לאחר צעידה קצרה בין תעלות המים הנבטיות שחפורות בסלע ואינסוף תיירים נגלה לנו הפלא. המבנה המפורסם שנחצב בסלע, מלמעלה למטה, 34 מטר גובה ו-25 מטר רוחב. לא מפתיע לגלות כי שימש למשמר האוצר וכי מי שקרב למבנה "טופל" במהרה על ידי שומריו.

אריאל, רועי ואני על רקע בית האוצר

המקדש במעלה ההר

בהמשך טיפסנו לעבר המקדש, שרבים מהמבקרים במקום טועים ומוותרים עליו, שכן הטיפוס כולל קרוב ל-800 מדרגות, חצובות בסלע כמובן. גם זה מבנה מרשים ביופיו ועוצמתו.
את הדרך לאכסנייה החלטנו להמשיך ברגל. הערב ירד ואיתו בא ה'איפטר', הארוחה המסורתית בערב שמסיימת יום בצום הרמדאן. בעודנו מתווכחים איפה לאכול מזמין אותנו אחד המקומיים להצטרף אליו לסעודה. לסרב לא בא בחשבון. מהצלחת הענקית, המלאה כל טוב והאבטיח העסיסי לא נשאר זכר. עדיין נפעמים הגענו למלון או יותר נכון אכסניה. רועשים ונרגשים ניגשנו לדלפק הקבלה על מנת לבקש את מפתח החדר הפקיד הסתובב ומאחוריו ראיתי את מפת פלסטין, כך היה כתוב. ישראל לא הייתה קיימת במפה וזו הייתה הפעם הראשונה שחשתי אי נוחות במדינה הזרה. עיני הפקיד נראו לי עוינות לפתע ונעימות פחות. בחדר וידאתי שגם חברי שמו לב והם אכן הרגישו כמוני.

יום 4-5-6 שלושה חברים יצאו לדרך
כאמור, שגעון משכבר הימים הוא לקחת תרמיל על הגב, מעט אוכל ומים, זוג סנדלים בתיק ולטייל במקום שאפילו המקומיים לא מכירים. אמנות המשא ומתן שרכשתי מוקדם בטיול לא הכזיבה, ואכן הצלחתי להוריד את מחיר המונית לנקודת התחלת הטראק למינימום האפשרי. מסתבר ש'ואדי זירד' הוא דוקא לא מקום שכוח אל, אבל בשלושת הימים הבאים לא ראינו עוד נפש חיה מלבדנו. על מנת להיכנס היינו צריכים להתווכח בערבית עם שומר בדואי מנומנם ששמר על מפעל שכבר לא מייצר דבר שנים. לאחר דין ודברים בשפת אימו נאלצנו לרדת במורד תלול ולא להתחיל ברגל ימין את המסע. התחלנו לצעוד בתוך הנחל, מימיו מבעבעים מרוב חום. נאלצנו להחליף מיד לסנדלים ולצעוד מהר, לא ניתן היה להשאיר את כף הרגל במים מפאת החום.
ככה נמשך לו המסלול בנחת יחסי עד למפגש עם ואדי נוסף. מימיו הקרים יצרו לגונה רחבה ותיכף בהמשך התמזגו שני הערוצים לנחל אחד איתן. דילגנו וטבלנו כילדים פעם בזרם החם, משם לקר ,לפושר ושוב לחם.

נקודת מפגש הואדיות

משם ממשיך התוואי ולוקח אותנו פעם בתוך הנחל ופעם מחוץ לו. חולפים על פני צמחיה עבותה שמתרוממת מהואדי ותצפיות בשמות אקזוטיים כמו: "גן העדן". מדי פעם מפל שמצדיק עצירת קפה, או לגונה שמתחננת לטבילה קצרה. את הלילה העברנו לאור ירח ירדני, מדורה מאולתרת ועם כמה מידידינו הטובים ביותר, היתושים.
היום השני למסלול המשיך בנקודה בה הראשון נגמר. הנחל אותו נחל, רק שכפות רגלי השתנו. הן התמלאו אט אט פסים אדומים ופצעים מגרדים, וסימני הרטיבות החלו לתת אותותיהם בי. להחליף לנעליים הגבוהות אי אפשר, שכן חלק ניכר מההליכה במים ממש ומוכרחים להמשיך לצעוד. ממלאים מים לשתיה מצידי הואדי ושומרים על מצב רוח חיובי. ההליכה בסנדל המחכך ושורט את פצעיי מכאיבה לי, ואני נאלץ לישוך שפתיים ולדדות מאחור. את היום אנחנו מסיימים ליד לגונה מרשימה שנוצרה ממפל שנשפך אליה, שם אנחנו מחליטים ליהנות מטבילה ארוכה, ושזה יהיה מקום מתאים לסיפתח ליום האחרון, למסלול ולטבילת בוקר.

בודקים את המים טרם כניסה לנחל                      בתוך המים                        לילה טוב

את היום השלישי התחלתי חבוש ברגלי באמצעים הדלים שעמדו לרשותינו: תחבושות זולות ומעט איזולירבנד. הקונסטרוקציה על הרגל החזיקה בדיוק 3 דקות עד הטבילה הראשונה במי הנחל ואת שאר היום ביליתי הרחק מאחור, כשכל צעד מרגיש כמו דריכה על סכין. הסימן הראשון ליציאה מהנחל היה חמור שכנראה ברח לבעליו לטבילה קצרה, ולאחריו כבר עדר כבשים שלם. האדמה נעשתה רטובה פחות ושוב הורגש המדבר הממשמש ובא. כמה שמחתי לראות אב טובל במים עם ילדיו. בסוף המסלול מסתתר כפר ירדני שמוצא תושביו מסודן, סאפי שמו. הם לא בדואים כמו שאר תושבי דרום ירדן. ילדי הכפר מתאספים סביבנו, עוניים ניכר במראה הכפר ומלבושי הילדים, כמו גם במחירים המגוחכים במכולת. שוב מיקוח על הטרמפ ושוב הצטיידות בסיגריות 'פאלאס' שאזלו במסלול. ללכת לרכב, ללכת לארץ המובטחת. עקבה.

יום 7 - "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה" (מאיר אריאל, שיר כאב)
את יום המנוחה המתוכנן ביליתי בחדר המלון, בעוד רועי ואריאל מטיילים בעיר ויורדים לשדרת בתי הקפה שעל הים. אפילו לעמוד במקלחת כאב לי. בלילה אזרתי כח והצלחתי לדדות לארוחת ערב מסורתית – שווארמה. קינחנו את הלילה ואת הטיול בנרגילה תפוחים, בסיוע נער-מלצר שדואג כל העת לשמר את הגחל בוער. את המונית למעבר הגבול עצרנו בשניה, אך הנהג המפוזר לקח אותנו לשדה התעופה במקום. אמרתי לחברים מאחורה:" איזה נהג סטלן" הוא חייך אלי וענה: "אנא סטלן אל-יואום". צחקנו כולם. עוד הוכחה כי ככה זה עם שכנים, אפילו השפה דומה. את עשרות המטרים בין מעברי הגבול עשיתי על עגלת משא כשרועי דוחף אותי לארץ המובטחת.

לא קלה דרכנו

אפילוג (או: יום 8‏) - העיקר הבריאות
את התור לרופאה קבעתי מיד למחרת. הרופאה גערה בי: "למה באת רק עכשיו?! יש לך דלקות חריפות בשתי הרגליים וזיהומים". טעם האנטיביוטיקה שבלעתי, והתחבושות ברגליים נשארו איתי לעוד שבועיים חמוצים-מתוקים. מזכרת.