בזמן האחרון שומעים וקוראים יותר מדי על החופש שמשטרת ישראל לוקחת לעצמה. צריך להבין שבמדינת חוק גם המשטרה כפופה לו ולמעשה היא אחראית רק על חלק קטן של אכיפה. על קביעת אשמה, עונש, ביצוע החלטות המשפט ושיקום אחראים גופים אחרים.

בשייח’ ג’ראח המשטרה החליטה שכמה שמאלנים מפריעים לסדר הציבורי. ברחביה המשטרה עוצרת צעירים באמצע היום ומחפשת סמים על גופם. עוד כמה שוטרים הספיקו להתעלל בגנב אופנוע פלסטיני בתל אביב  אנשי שב”כ לכאורה עצרו את דן חמיצר ושאלו אותו כמה חידות. בנוסף השוטרים החרוצים מדי לא שמעו על אישור לקנביס רפואי ופיצצו במכות שליח פיצה.

העיקר שבשורה התחתונה אפשר להציג הצלחות שונות ובכלל לשלב כוחות עם כמה מצלמות וכתבים. בקצב הזה באמת בקרוב אי אפשר יהיה להפגין פה.

אומרים שהפילוסוף הצרפתי שידוע בשם וולטיר אמר: “אינני מסכים למילה מדבריך אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם”. הרבה טוענים שהוא מעולם לא אמר את המשפט היפה הזה. לפחות אז, במאה ה-18, היה מותר לא להסכים.

אני לא קורא ספרים. תיקון: אני לא קורא ספרות יפה, לא קורא סיפורת. לא מצליח להיסחף בזרם האיים של המינגווי או לדמיין מישהו הולך בשדות. העלילות, לרוב, לא סוחפות אותי ואני מתקשה “להתחבר” כמו שאומרים לספר.החלק הספקני בי מתעורר ולא מאמין לתיאור האירוטי הלעוס בו הוא נשק לצווארה והיא קימרה את גווה. לא נראה לי שהיא באמת חוותה ליל ביעותים, שנתה נדדה והיא שקעה בשרעפים. לא קראתי את רוב ספריהם של עמוס עוז, מאיר שלו ודוד גרוסמן. פה ושם הצצתי, אני יודע שהם באמת כותבים טוב, אבל אני לא משתכנע שהאישה באמת בורחת מבשורה.

 אני מודה קראתי כמה קלאסיקות עלילתיות ונסחפתי אני זוכר כל חוזה ב’מאה שנים של בדידות’ של מארקס, וגם להולדן בשדה השיפון האמנתי. אבל בדרך כלל אני לא נפעם מהעלילה הפתלתלה. זה לא הם זה אני.

 עד פה אני נשמע ערס מצוי וטיפש מן המניין אבל הנה לכם: אני קורא ספרי עיון. כמעט כל תחום מעניין אותי. קראתי את כתבי יאנוש קורצ’אק על חינוך, ואת מיכאל בר זוהר על מלחמת ששת הימים. קראתי את ויקטור פראנקל ואריך פרום. קראתי אפילו את המניפסט הקומוניסטי. אני מוצא עניין בפילוסופיה לצד היסטוריה, מתמטיקה (כמה שאני מצליח להבין) ופסיכולוגיה. אני לא מחפש תיאורים ומטאפורות, לא מעניין אותי איך השתלב העץ ביפי השדרה. מעניין אותי מה קרה איך לפי מי, לפעמים גם מתי ולמה.

קדחת הסיכומים שתקפה  את העולם רק לפני חודש במלוא עוזה, תקפה את הבלוג באיחור.

אירוע החודש- רעידת האדמה בהאיטי, אלא מה?

פדיחת החודש- דני איילון מגן על הכבוד הלאומי.

תרבות- הולדן קולפילד מתייתם.

טכנולוגיה- אפל עושים הרבה מהומה .על לא מאומה?

שגעון גדלות של החודש- דובאי חונכת מגדל בבל מספר 2.

ספורט+ טרור- האוטובוס של נבחרת טוגו מותקף באנגולה.

כלכלה- הבורסות עלו וירדו.

בריאות- משרד הבריאות מתעסק במה שבאמת חשוב.

משפט- בוש מתגלה כבעל אינסטינקטים יותר טובים משל בייניש.

תחבורה- בקרוב תהיה תכנית. רכבת מהירה לירושלים? אולי ב-2018.

תיירות- ט”ו בשבט אביך לא מרתיע את הישראלים.

איש החודש- ברק אובמה. פרס נובל הוא קיבל על פחות.

בגוגל אד’ס רומזים לי משהו

המדור האהוב (בעיקר עלי לפי כמות הכניסות המועטה ביום בו הוא עולה) חוזר.

בני זוג ברחו באמצע הלילה לדירת סאדו, הנשים חלמו על ילד שיראה כמו ג’ורג קלוני אבל לא הצליחו להתעבר. הגברים יכולים ללמוד משהו מהיען, ובכל אופן אל תמהרו להספיד את הזרע שלכם. אם בכל זאת נכנסת להריון והתכערת במהלכו יש לך ילדה בבטן. יש גם תאומים שנולדו בעשורים שונים. לאחר הלידה לא תרצי יותר סקס. וזה יעודד אותו לבגוד- אבל זה בסדר. את הילד חשוב לאלף כמו שצריך ומדי פעם לתת לו מכה חינוכית. אחרת עלול לצאת ילד שלא יודע לדבר, או ילדה גיימרית. בנוסף חשוב לדעת מה הפנטזיות של בת הזוג ובכלל על נשיקה צרפתית. בכל מקרה כנראה שאין גיל מוקדם מדי להתחיל.

מה חדש במדע?

התגלה שהתנ”ך נכתב לפני שהוא נכתב ולא ייאמן אבל יש מטרידים בפייסבוק. יש גם כאלה שמוצאים משפחה ברשת. התימנים גילו נפט, ובקופת חולים גילו למבוטחת שהיא מתה. חוקרים גילו מה מכחיד את אוכלוסית השד הטסמני, שדתיות דווקא מתחזקות בצה”ל, ושהשימוש ברשת עלול לעורר פסיכוזה. האדם החדש טרם הופיע אבל אפשר להתווכח על זה. כמובן שקרינה סלולרית מועילה לחולי אלצהיימר ושטבילה במקווה משפרת את חיי המין.

ידוע כי הנהג הישראלי הוא הטוב בעולם אבל לא כמו הנהג הפלסטיני. מה שבטוח זה שנשים לא יודעות לחנות ושיש לבנות למענן חניון מיוחד. בכל מקרה אם נתקעתם בלי דלק תשתינו במיכל. אם בחרתם בתחבורה ציבורית חשוב לא ללכת לשירותים שמא תיתקעו. לפחות תחנות הרכבת בירושלים לא יקראו על שם שעועית.

היפנים גרים בדירות קטנות, ובארצות הברית הרוב מעדיפים כלבים. יש אנשים ורודים ויש אנשים מהפנטים, יש אנשים שנראים צעירים ויחיו יותר, ויש אנשים עם רמות אנרגיה גבוהות. בכל מקרה הנשים היפות מתעצבנות.

מדור דרושים.

 

שבוע הבא: האושר מדבק.

היום עשיתי סיור מקדים לראות מה יאפשרו לי ללמוד לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. מיד הדגישו כל המחלקות את חשיבות הציון התואר הראשון שלי. 85 ומעלה חובה. כלומר עלי להיות מצטיין בתחום בו עסקתי בלימודי האקדמיים עד כה. שמתי לב מיד ליופי בשפה העברית שמצטיין נגזר ממצוין ומציון. כולם אותה משפחה. סביר להניח שעל מנת להצטיין בתחום יחיד יהיה עלי להשקיע את כל מרצי ויכולתי בו. כך יפגעו יכולותי בתחומים אחרים. מושג איש האשכולות עבר מן העולם מאז ימי הרנסאנס, וכיום העולם מקצועי לחלוטין. לכל תחום יש תת תחום ובו יש סיוג למחלקות ולסוגים, ובתוך זה יש מומחה לזן מסוים, בגן ספציפי של איבר שעבר מוטציה בחסר חוליות כלשהו שגדל רק במדגסקר.

סביר להניח שאלברט איינשטיין, ששם משפחתו הוא מילה נרדפת לגאון בסלנג, שהיה גאון פיזיקלי, לא הצטיין בציור אקספרסיבי. ניתן לשער שש”י עגנון, זוכה פרס נובל לספרות, לא הצטיין בניורוביולוגיה. גם בקרב אלו החיים, אני מאמין שסטיבן הוקינג לא טוב בכדורגל כמו ליאו מסי שהוא כדורגלן השנה בעולם, לעומת זאת מסי לא מבין ממש בחורים שחורים.

לא הופתעתי מכך ש’כנסית שכל’ כלשהיא הגדירה לעצמה סף שרירותי כל כך לקביעת איכות המועמד. אפשר להגיד שראוי להציב קריטריון כלשהו למועמדים לתואר ראשון, אולם כשבכל מסלול בתואר שני לומדים בערך 20 אנשים ניתן לשקול מערך סינון נכון יותר. הופתעתי שלצד החתירה לייחודיות והצטיינות כביכול, המשפט השני שנתקלתי בו הוא כמה הלימודים מאד “הוליסטיים בתפיסה אינטגרטיבית ומולטי דיסציפלינרית”.

דבר זה זרק אותי לתיאוריה חביבה מאד על האקדמיה בימינו הפוסט מודרניזם הגואל- הכל תלוי שפה ואין אמת אחת. אולם גם באקדמיה נמצא צדיק אחד שידע לנצל את חולשת העמדה הפוסטמודרנית והראה, די בקלות, כמה הכל קל אם כל תעלול מותר ועם כל להטוט אפשר.

היום התארח חבר הכנסת שאול מופז במכללת ספיר והרצה בפני סטודנטים וכמה עיתונאים. מופז הוצג כדת וכדין כרמטכ”ל לשעבר, שר בטחון, שר תחבורה וניתנה גם מעט הרחבה על קורות חייו. הח”כ שלאחרונה הציג את משנתו במספר נושאים לא משך קהל רב, אבל זכה להקשבה וקהל נח בתמורה שלא שאל אותו על התבטאויותיו האחרונות בנוגע למפלגתו. מופז קידם בעקשנות את התכנית שהציע ופירט בראשי פרקים את העקרונות שלפיהם יפעל.

מופז הציג תכנית מדינית מדהימה: הפלשתינים יקבלו מדינה בשטח דומה לשטח שנכבש ב-1967 אך לא בקווי הגבול של אז שכן הם לא ברי הגנה לדבריו. גושי ההתנחלויות הגדולים באריאל, מעלה אדומים, גוש עציון ואפרת יישארו בישראל ואיכשהו הגבול החדש והמפותל שיווצר יהיה כן בר הגנה. אמנם ב-1967 עם קו הגבול הלא בטוח הזה כבשנו בקלות את הגדה אבל עכשיו אנחנו הרי מדינה מאוימת וחסרת עוצמה צבאית, שכן לפי מופז, חובה שהמדינה שהפלשתינים יקבלו תהא מפורזת. יהיו חילופי שטחים אך שטחים בהם מתגוררים תושבי ישראל הערבים ובטח לא היהודים לא יעברו לפלשתין. איך כל זה יקרום עור והסכמים? למופז פתרונים.

מופז הצהיר כי ירושלים תישאר בריבונות ישראלית מוחלטת אבל מבחינה ניהולית יש על מה לדבר. אפשר להזכיר לח”כ כי כבר כיום חלקים בעיר הקודש מנוהלים לא על ידי ממשלת ישראל. כששאלה סטודנטית ערביה או בדואית למראה למה שהערבים יוותרו על ירושלים אם היהודים לא מוכנים בעצמם לוויתור כזה, התעלם הח”כ באלגנטיות. מופז מציע לפנות את המתנחלים לתוך הגושים הגדולים ולכן ההקפאה מוטעית. כמובן שגושים אלה יגדלו עקב כך ויתפסו עוד שטח במדינה הפלשתינית העתידית, אך את זה שוכח מופז לחשב.

מופז התייחס גם לנושאים החברתיים ונעם לשומעיו כשחזר שוב ושוב כמנטרה על המשפט: “מתן שוויון הזדמנויות”. בנוסף מופז החמיא לעצמו על מדיניות משרד התחבורה שהתחילה בתקופתו ונמשכת עד היום ומובילה את הירידה במספר ההרוגים בכביש. כשנשאל על ידי סטודנט מה דעתו על עליית מחירי הנסיעה בתחבורה ציבורית השיב שר התחבורה לשעבר כי זו טעות של ממשלת נתניהו, ושכח כמובן כי גם בזמן שהוא כיהן במשרד עלו המחירים.

עוד דיבר מופז על בעיית המשילות ואי היציבות השלטונית אך מיד סייג ואמר כי כל שלב בתכנית שלו יאושר רק במשאל עם.

הדבר המעניין ביותר בדברי הח”כ היה הדיבור עצמו. לא פעם הוא טעה בשם המספר למשל “שישה עשר שנה” וגם “חלון הזדמנות היסטורית”. מופז גם מתייחס בדבריו לפלשתינים כילדים שכן הוא מסכים לתת להם מדינה ולתת להם דברים אחרים. “הפלשתינאים מקבלים מדינה” אומר מופז. ממש מתנה לחג. ניכר כי לדידו הם לא שותפים למשא ומתן ואפילו לא יריבים למשא ומתן, הם סתם ילדים.