נתקלתי בשרת החינוך לשעבר ברשת החברתית.

יולי תמיר

אם נתקלתם בעוד אנשי שם, שלחו למערכת ‘ימים מוזרים’ , וככה נרחיב את המעגל החברתי של כולנו בחלונות הגבוהים.

אני מרגיש שאנחנו יותר מדי גאים במתים שלנו ‫ופחות מדי מתביישים עבור עצמנו ששלחנו אותם למות.

אני מרגיש שבמקום להלל אותם ביריות ומטחי כבוד צריך פשוט לבקש מהם סליחה בלחש.

אני חושב שהוא לא היה גיבור. אני חושב שאנחנו היינו קצת פחדנים.

אני לא רוצה להגיע ל-23,000 הרוגים ולא ל-23,000 זוכרים בפייסבוק.

מגש הכסף

אני לא רוצה לשמוע כמה חשוב שנהיה חזקים למען השלום אולי פעם ננסה להיות חלשים? או סתם להיות קשובים, רגועים, או כל פועל אחר?

אני לא התחייבתי לשום נופל לגור בירושלים או בישראל. אני גר פה בלי זה.

אני לא חושב שחלום הנופלים היה למות למען המדינה. אני גם בספק אם חלומם הגדול היה שתשכון פה מדינת ישראל כפי שהיא נראית היום. סביר להניח כי חלקם רצו להיות רופאים, מדענים, אמנים או פשוט לחיות.

אני לא חושב שטוב למות בעד ארצנו.

אני אוהב את המדינה הזו לא פחות מכם.

“האדם שאינו מבוגר ניכר ברצונו למות מוות אצילי למען איזו מטרה, ואילו האדם הבוגר ניכר ברצונו לחיות בצניעות למענה”.  (וילהלם שטקל)

 

מתי הפכנו ל-ישראל- מדינת כל מאבטחיה?

אני יוצא לאוטו רואה שהפקח בחן את המכונית מקרוב ולמזלי יש לי תו חנייה. השוטר עומד בפינת הרחוב ומחפש מכוניות שפנו חלילה בלי לאותת.  כשאני עובר ליד אתר בניה מזדמן קופץ עלי המאבטח ושואל ‘מה אתה עושה פה?’ אחר כך אני הולך ברחוב ורואה צוות של העירייה מתקן את המדרכה. אחד מהם מייד מזנק לעברי ואומר ‘אסור לצלם’ אני אומר שדווקא מותר.

אני נוסע לקיבוץ ובצומת בדרך עוצר אותי שוטר שואל אותי מאיפה אני ומה שלומי. בקיבוץ עוצר אותי המאבטח של הפאב ולא נותן לי להגיע לחניה שלי לפני שבירר שאני באמת גר פה.

כשאני הולך לאיזו הופעה או מסיבה מצמידים לי צמיד שכל סדרן ירצה לראות, והמאבטחים עושים קצת פטרולים. בכניסה לסופרמרקט המאבטח בודק לי את התיק וביציאה בודק את הקבלה.

אתם מרגישים בטוחים?

בזמן האחרון שומעים וקוראים יותר מדי על החופש שמשטרת ישראל לוקחת לעצמה. צריך להבין שבמדינת חוק גם המשטרה כפופה לו ולמעשה היא אחראית רק על חלק קטן של אכיפה. על קביעת אשמה, עונש, ביצוע החלטות המשפט ושיקום אחראים גופים אחרים.

בשייח’ ג’ראח המשטרה החליטה שכמה שמאלנים מפריעים לסדר הציבורי. ברחביה המשטרה עוצרת צעירים באמצע היום ומחפשת סמים על גופם. עוד כמה שוטרים הספיקו להתעלל בגנב אופנוע פלסטיני בתל אביב  אנשי שב”כ לכאורה עצרו את דן חמיצר ושאלו אותו כמה חידות. בנוסף השוטרים החרוצים מדי לא שמעו על אישור לקנביס רפואי ופיצצו במכות שליח פיצה.

העיקר שבשורה התחתונה אפשר להציג הצלחות שונות ובכלל לשלב כוחות עם כמה מצלמות וכתבים. בקצב הזה באמת בקרוב אי אפשר יהיה להפגין פה.

אומרים שהפילוסוף הצרפתי שידוע בשם וולטיר אמר: “אינני מסכים למילה מדבריך אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם”. הרבה טוענים שהוא מעולם לא אמר את המשפט היפה הזה. לפחות אז, במאה ה-18, היה מותר לא להסכים.

קדחת הסיכומים שתקפה  את העולם רק לפני חודש במלוא עוזה, תקפה את הבלוג באיחור.

אירוע החודש- רעידת האדמה בהאיטי, אלא מה?

פדיחת החודש- דני איילון מגן על הכבוד הלאומי.

תרבות- הולדן קולפילד מתייתם.

טכנולוגיה- אפל עושים הרבה מהומה .על לא מאומה?

שגעון גדלות של החודש- דובאי חונכת מגדל בבל מספר 2.

ספורט+ טרור- האוטובוס של נבחרת טוגו מותקף באנגולה.

כלכלה- הבורסות עלו וירדו.

בריאות- משרד הבריאות מתעסק במה שבאמת חשוב.

משפט- בוש מתגלה כבעל אינסטינקטים יותר טובים משל בייניש.

תחבורה- בקרוב תהיה תכנית. רכבת מהירה לירושלים? אולי ב-2018.

תיירות- ט”ו בשבט אביך לא מרתיע את הישראלים.

איש החודש- ברק אובמה. פרס נובל הוא קיבל על פחות.

כבר אמרתי פה ושם שאני לא חובב סיכומי עשור למיניהם שכל מטרתם היא ניג’וס במקרה הטוב ואשליה במקרה הגרוע. הרי זה שהתחלפה הסיפרה לא באמת מזיז משהו בראיה היסטורית. אנחנו מסדרים את העשורים כפי שאנחנו רוצים וכך את המאות. לכן שנות ה-60 היו של ההיפים ומלחמת וויטנאם, ושנות ה-80 כללו בעיקר תלבושות ותסרוקות מזעזעות.

המאה ה-19 החלה בראיה היסטורית ב-1776, עם המהפכה האמריקאית, או ב-1789 שנת המהפכה הצרפתית. אלו היו מהפכות שחרטו בעיקר את דגל החופש על דגלן. אם חופש הקניין או חופש הביטוי, בכל מקרה חופש הפרט. המאה הזו נקראת גם “המאה הארוכה” ו”המאה של הבורגנות”. המאה הזו עוד הוליכה שולל עם אביב העמים בארופה באמצע המאה. אביב העמים אמנם נכשל בטווח הקצר אך הלאומיות כבר הרימה ראש. המאה הארוכה שהחלה בתקוות רבות הסתיימה ב-1914 במלחמת העולם הראשונה.

המאה ה-20 תזכה אם כן בראיה היסטורית לכינוי “המאה הקצרה”. היא החלה ב-1914 במלחמה הגדולה ביותר שידעה האנושות, ובמהלכה שברה את השיא הזה. צוררים ורודנים החליפו את המלכים והעקרונות של חופש האדם שנראו מבטיחים רק לא מזמן כמעט ונעלמו. רוב המאה עמדה בסימן מאבק בין גושי. המאה ה-20 השתבחה בהשמדת עמים שיטתית (השואה הארמנית, השואה היהודית, השמדת צוענים), מלחמות על רקע אידיאולוגי (ויאטנם , קוריאה) ומלחמות על רקע אתני (יוגוסלביה ואינסוף מלחמות באפריקה). המאה הזו הביאה את פצצות האטום והמימן וניתן בקלות לשער כי זו המאה שבה נהרגו הכי הרבה בני אדם אי פעם. המאה הזו החלה במאבק בין לאומי ב-1914 והסתיימה ב-9.11.2001 בניו יורק במה שנראה כהתחלה של מאבק בין ציוויליזציות.

בין אוסמה לאובמה

המאה ה-21 שכעת מסתיים העשור הראשון שבה עוד תזכה לאינספור כינויים ותדע הרבה שינויים. בינתיים ניתן לבחור שם לעשור הראשון שלה או את איש העשור, אירוע העשור וכן הלאה. צריך הרבה אומץ ויושר לבחור את האיש שבאמת השפיע הכי הרבה על העולם. אוסמה בן לאדן הוא איש העשור שלי. ההסברים נראים לי קצת מיותרים. מועמד רציני לאיש העשור הבא יכול להיות ברק אובמה. אובמה נבחר על רקע המדיניות שהוביל הנשיא ג’ורג’ בוש שסוחרר מפיגועי ספטמבר ההוא. אמנם אובמה זכה כבר בפרס שלום אך כולם יסכימו כי עבודתו רק מתחילה. ההיסטוריה עוד תשפוט אם הנשיא השחור הראשון של ארצות הברית היה פלופ או הצלחה מסחררת.

נכתב על ידי דן

ב-13 בספטמבר 2009, במהלך גיחת אימון שגרתית, נהרג סגן אסף רמון ז”ל. רמון ככל הנראה איבד את הכרתו בעקבות ביצוע תמרון חריף והתרסק עם מטוסו כעבור מספר שניות. בעקבות התאונה הופסקו לאלתר כל טיסות חיל האוויר באותו היום ומונתה ועדת חקירה בראשות אלוף משנה לבחינת נסיבות האירוע.

מי שמסר את ההודעה לאמו, רונה רמון, היו מפקד חיל האוויר, האלוף עידו נחושתן, וראש אכ”א, האלוף אבי זמיר. מאוחר יותר פקדו את בית המשפחה הרמטכ”ל, רא”ל גבי אשכנזי, ומפקדי חיל האוויר בעבר ובהווה. “הרגשתי כאילו קיבלתי אגרוף בבטן עם היוודע הבשורה על מותו של אסף”, אמר בהמשך היום שר הביטחון, אהוד ברק, בצאתו מבית רמון.

הדם שלו סמוק יותר?

בבוקר שלמחרת, נפתחה ועדת חוץ וביטחון בדקת דומיה בה ראש הממשלה בנימין נתניהו ספד: “אנו נוהגים לומר ‘סהדי במרומים’, אבל מן המרומים נפלו שני הגיבורים ארצה במרכבות האש. אני חושב שאילן ואסף רמון, אב ובנו, מבטאים את כל היפה שבעמנו, גם את ההקרבה וגם את הנסיקה. זה יום של אבל לאומי. אני לא חושב שיש הרבה ימים כאלה שמאחדים את הלבבות, וזה אחד מהם. הלוואי שהייתי יכול לחשוב על משהו שיחזק את רונה וילדיה שעוברים כעת ייסורי גיהנום. אולי בהמשך תהיה נחמה פורתא כשעם כולו דואב ובוכה איתם על המופת והסמל שהשאירו שני האנשים המופלאים האלה”.

מאוחר יותר התקיימה הלוויתו של רמון, בה נכחו נשיא המדינה שמעון פרס, ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ”ל וגם השליח האמריקאי המיוחד למזרח התיכון, ג’ורג’ מיטשל. הנשיא פרס ספד במילים: “מדינת ישראל מרכינה היום את דגלה, עם שלם בוכה על בנו שנפל. כל לב נקרע היום – כי הילד הפרטי של משפחת רמון היה הילד של כולנו. אומה שלמה המומה ומוכת יגון. מדינה שלמה שותקת ודומעת”.

ב-21 בדצמבר 2009, במהלך אימון בלוחמה בשטח בנוי, נהרג טוראי מור כהן ז”ל, חייל חטיבת גולני. כהן ככל הנראה נפגע מקליע שחדר בצורה מסתורית את קיר הבטון שמאחוריו עמד. בעקבות התאונה הופסקו לאלתר האימונים באש חיה בבסיס האימון החטיבתי ומונתה ועדת חקירה בראשות אלוף משנה לבחינת נסיבות האירוע.

הכותב הוא טייס קרב וסרן במיל’

ובמקום השלישי המכובד עוד דיווח מאוחר על הויאגרה הנשית.