אני מרגיש שאנחנו יותר מדי גאים במתים שלנו ‫ופחות מדי מתביישים עבור עצמנו ששלחנו אותם למות.

אני מרגיש שבמקום להלל אותם ביריות ומטחי כבוד צריך פשוט לבקש מהם סליחה בלחש.

אני חושב שהוא לא היה גיבור. אני חושב שאנחנו היינו קצת פחדנים.

אני לא רוצה להגיע ל-23,000 הרוגים ולא ל-23,000 זוכרים בפייסבוק.

מגש הכסף

אני לא רוצה לשמוע כמה חשוב שנהיה חזקים למען השלום אולי פעם ננסה להיות חלשים? או סתם להיות קשובים, רגועים, או כל פועל אחר?

אני לא התחייבתי לשום נופל לגור בירושלים או בישראל. אני גר פה בלי זה.

אני לא חושב שחלום הנופלים היה למות למען המדינה. אני גם בספק אם חלומם הגדול היה שתשכון פה מדינת ישראל כפי שהיא נראית היום. סביר להניח כי חלקם רצו להיות רופאים, מדענים, אמנים או פשוט לחיות.

אני לא חושב שטוב למות בעד ארצנו.

אני אוהב את המדינה הזו לא פחות מכם.

“האדם שאינו מבוגר ניכר ברצונו למות מוות אצילי למען איזו מטרה, ואילו האדם הבוגר ניכר ברצונו לחיות בצניעות למענה”.  (וילהלם שטקל)

 

מתי הפכנו ל-ישראל- מדינת כל מאבטחיה?

אני יוצא לאוטו רואה שהפקח בחן את המכונית מקרוב ולמזלי יש לי תו חנייה. השוטר עומד בפינת הרחוב ומחפש מכוניות שפנו חלילה בלי לאותת.  כשאני עובר ליד אתר בניה מזדמן קופץ עלי המאבטח ושואל ‘מה אתה עושה פה?’ אחר כך אני הולך ברחוב ורואה צוות של העירייה מתקן את המדרכה. אחד מהם מייד מזנק לעברי ואומר ‘אסור לצלם’ אני אומר שדווקא מותר.

אני נוסע לקיבוץ ובצומת בדרך עוצר אותי שוטר שואל אותי מאיפה אני ומה שלומי. בקיבוץ עוצר אותי המאבטח של הפאב ולא נותן לי להגיע לחניה שלי לפני שבירר שאני באמת גר פה.

כשאני הולך לאיזו הופעה או מסיבה מצמידים לי צמיד שכל סדרן ירצה לראות, והמאבטחים עושים קצת פטרולים. בכניסה לסופרמרקט המאבטח בודק לי את התיק וביציאה בודק את הקבלה.

אתם מרגישים בטוחים?

אני לא קורא ספרים. תיקון: אני לא קורא ספרות יפה, לא קורא סיפורת. לא מצליח להיסחף בזרם האיים של המינגווי או לדמיין מישהו הולך בשדות. העלילות, לרוב, לא סוחפות אותי ואני מתקשה “להתחבר” כמו שאומרים לספר.החלק הספקני בי מתעורר ולא מאמין לתיאור האירוטי הלעוס בו הוא נשק לצווארה והיא קימרה את גווה. לא נראה לי שהיא באמת חוותה ליל ביעותים, שנתה נדדה והיא שקעה בשרעפים. לא קראתי את רוב ספריהם של עמוס עוז, מאיר שלו ודוד גרוסמן. פה ושם הצצתי, אני יודע שהם באמת כותבים טוב, אבל אני לא משתכנע שהאישה באמת בורחת מבשורה.

 אני מודה קראתי כמה קלאסיקות עלילתיות ונסחפתי אני זוכר כל חוזה ב’מאה שנים של בדידות’ של מארקס, וגם להולדן בשדה השיפון האמנתי. אבל בדרך כלל אני לא נפעם מהעלילה הפתלתלה. זה לא הם זה אני.

 עד פה אני נשמע ערס מצוי וטיפש מן המניין אבל הנה לכם: אני קורא ספרי עיון. כמעט כל תחום מעניין אותי. קראתי את כתבי יאנוש קורצ’אק על חינוך, ואת מיכאל בר זוהר על מלחמת ששת הימים. קראתי את ויקטור פראנקל ואריך פרום. קראתי אפילו את המניפסט הקומוניסטי. אני מוצא עניין בפילוסופיה לצד היסטוריה, מתמטיקה (כמה שאני מצליח להבין) ופסיכולוגיה. אני לא מחפש תיאורים ומטאפורות, לא מעניין אותי איך השתלב העץ ביפי השדרה. מעניין אותי מה קרה איך לפי מי, לפעמים גם מתי ולמה.

בגוגל אד’ס רומזים לי משהו

היום עשיתי סיור מקדים לראות מה יאפשרו לי ללמוד לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. מיד הדגישו כל המחלקות את חשיבות הציון התואר הראשון שלי. 85 ומעלה חובה. כלומר עלי להיות מצטיין בתחום בו עסקתי בלימודי האקדמיים עד כה. שמתי לב מיד ליופי בשפה העברית שמצטיין נגזר ממצוין ומציון. כולם אותה משפחה. סביר להניח שעל מנת להצטיין בתחום יחיד יהיה עלי להשקיע את כל מרצי ויכולתי בו. כך יפגעו יכולותי בתחומים אחרים. מושג איש האשכולות עבר מן העולם מאז ימי הרנסאנס, וכיום העולם מקצועי לחלוטין. לכל תחום יש תת תחום ובו יש סיוג למחלקות ולסוגים, ובתוך זה יש מומחה לזן מסוים, בגן ספציפי של איבר שעבר מוטציה בחסר חוליות כלשהו שגדל רק במדגסקר.

סביר להניח שאלברט איינשטיין, ששם משפחתו הוא מילה נרדפת לגאון בסלנג, שהיה גאון פיזיקלי, לא הצטיין בציור אקספרסיבי. ניתן לשער שש”י עגנון, זוכה פרס נובל לספרות, לא הצטיין בניורוביולוגיה. גם בקרב אלו החיים, אני מאמין שסטיבן הוקינג לא טוב בכדורגל כמו ליאו מסי שהוא כדורגלן השנה בעולם, לעומת זאת מסי לא מבין ממש בחורים שחורים.

לא הופתעתי מכך ש’כנסית שכל’ כלשהיא הגדירה לעצמה סף שרירותי כל כך לקביעת איכות המועמד. אפשר להגיד שראוי להציב קריטריון כלשהו למועמדים לתואר ראשון, אולם כשבכל מסלול בתואר שני לומדים בערך 20 אנשים ניתן לשקול מערך סינון נכון יותר. הופתעתי שלצד החתירה לייחודיות והצטיינות כביכול, המשפט השני שנתקלתי בו הוא כמה הלימודים מאד “הוליסטיים בתפיסה אינטגרטיבית ומולטי דיסציפלינרית”.

דבר זה זרק אותי לתיאוריה חביבה מאד על האקדמיה בימינו הפוסט מודרניזם הגואל- הכל תלוי שפה ואין אמת אחת. אולם גם באקדמיה נמצא צדיק אחד שידע לנצל את חולשת העמדה הפוסטמודרנית והראה, די בקלות, כמה הכל קל אם כל תעלול מותר ועם כל להטוט אפשר.

כשהייתי צעיר יותר הייתי אוהד מכבי. לא אוהד מטורף או אמיתי שהולך למשחקים, אבל אפילו ששיחקו ביום א’ מול הפועל גבת או בית”ר ר”ג רציתי שהצהובים ינצחו. בטח בימי חמישי מול קאזרטה, או אריס סלוניקי. רוב השנים היו אליפויות וגביעים בארץ לצד נפילות באירופה, ככה זה שהסנטר שלך הוא ספנסר דאנקלי. פעם אחת ב-1993 היה פאנצ’ר מפתיע, אבל לפחות לא האדומים לקחו, אלא הסימפטיים האלה מהצפון. אחר כך שפר וליף שלהם יעברו לאכול ‘עלית’.

השנים עברו חלפו להם ונראה כי ככה העולם נוהג, מדי פעם תקווה, בסך הכל ייאוש אירופי נח ועוד צלחת ועוד צלחת. בעונה הראשונה של  נייט האפמן ואריאל מקדונלד (1999-2000) באמת נהניתי. זו עונה שהתחילה בלי צפיות (כרגיל) ועם חיזוק אלמוני יחסית. מכבי הגיעה עד לגמר הפיינל -פור והפסידה למי שהייתה באמת הקבוצה הטובה בארופה- פנאתינייקוס היוונית. שנה אחר כך, שנת הפיצול. מכבי עם הנפלד, שלף, בורשטיין, שארפ ובריסקר הביאה את הזכייה המיוחלת כבר עשרים שנים. הכוכבית של הפיצול הפריעה, אבל אני הגנתי בחירוף נפש שזו אליפות אירופה לכל דבר. עובדה שמכבי ניצחה את האלופה הקודמת, ושמבחינתי קינדר בולוניה וטאו ויטוריה פיינליסטיות המפעל השני (יורוליג) יכולות לחפש.

לאחר האליפות הזו התגייסתי ועד לתחילת עונת 2003-4 לא יכולתי ממש לעקוב. זה כבר מסביר את העונות נטולות התארים האירופיים יותר מכל עזיבת מאמן, פציעת שחקן או בעיית תקציב. מכבי של בלאט עוד נתנה הופעות יפות באירופה אך זה לא נראה זה. הברק של הקבוצה ‘ההיא’ נעלם.

תקופת הזוהר

גרשון חזר לעונת 03-04. 2.0 שניות לסיום אותה עונה, מול קובנה הליטאית, אני המשוחרר כבר אורז תיק לכינרת. אדם עוד האמין, אני כבר רציתי לכבות.

 

נסענו לכנרת הרבה יותר שמחים. את הגמר כבר ראינו בפארק על מסך ענק ונשארנו כל הלילה. הדרך הביתה הייתה הפקק הכי שמח שעמדתי בו בחיים, ולעבודה הלכתי בלי לישון ועם אותה חולצה צהובה.

שנה אחר כך התבשרתי, באוסטרליה על הבוקר, שמכבי עשתה את הלא ייאמן: אליפות אירופה שנייה ברציפות, בעונה שצ”סקא דרסה את ארופה והגמר היה במוסקבה. חגגנו ארבעה ישראלים בחוף המזרחי באוסטרליה בצעקות וריקודים. זה ששתינו בירות ב-10 בבוקר דווקא לא נראה להם מוזר.

2006-2007 – מכבי שוב בגמר מול צ”סקא בפראג. צ”סקא נראית מאיימת ומבטיחה אבל יש אמונה. אני עוד זוכר במעומעם את ספליט הגדולה של ראדג’ה וקוקוץ’ לוקחת שלוש ברצף. פראג נצבעת בצהוב ומכבי נראית קרובה כל המשחק, אבל זה רק נראה. צ”סקא לא נותנת למשחק ולברוח ומנשלת את הצהובים מהכתר.

תקופת מעבר

השושלת נגמרה- פיני גרשון פרש שוב, אנתוני פארקר ומיסאו באסטון נסעו רחוק מכאן, גם שאראס. שלף כבר בבלגיה, ורק ניקולה, כך נראה, לעולם יישאר.  אני בכל אופן נשארתי אוהד. מדי פעם מגיע להיכל כשמשיג כרטיס ותמיד משריין את חמישי בערב.

ואז הגיע נבן ספאחיה. באופן אישי חבבתי אותו מאד כמאמן וחשבתי שאפשר יהיה להצליח, הרי זה המאמן של וילנה שקרעה את מכבי פעמיים ושיחקה כדורסל יפה ומהנה באירופה. גם את יסאיטיס שהביא איתו חבבתי והתכוננתי לעונה מוצלחת. אבל כנראה שמאמנים זרים לא זוכים פה להעסקה ממושכת. ספאחיה ‘זכה’ להמון ביקורות, חלקן מוצדקות. הוא הצליח אמנם להשאיר את האליפות הנצחית בתל אביב (מריבאונד התקפה של ארנולד לאחר משחק שהיה די אבוד כבר) אך נכשל יחסית לציפיות בארופה.

 2007-8- המאמן החביב שהגיע כהבטחה פוטר ועודד קטש הגיע במקומו. היתה הרבה התלהבות בארץ מהמהלך, אבל אני לא אהבתי שמאמן צעיר כל כך מקבל את הקבוצה שלי. מקצועית השידוך נכשל, וצביקה שרף שהתחיל את העונה כג’נרל מנג’ר או משהו כזה תפס את מקומו. השריף סידר את הקבוצה והצליח להפסיד בגמר היורוליג. הוא הצליח גם לאבד את הגביע והאליפות בישראל!

את שרף החליף אפי בירנבוים וגם המנהל הותיק מוני פנאן עזב בטריקת דלת. גור שלף חזר מבלגיה על מנת למלא את מקומו. אפי פתח את העונה בצליעה יחסית ופוטר. המשיח הגרשוני שפוטר מאולימפיאקוס לא מכבר הובא במקומו. אז, כמו שאומרים, באה לי מחשבה: “מכבי שלי לא היתה מחליפה 4 מאמנים בעשור בטח לא בשנה וקצת. מכבי שלי לא היתה משפילה ככה את המנהל המסור ואת צביקה שרף. מכבי שלי לא היתה עושה מהלכים כל כך שקופים, חסרי אחריות ובקיצור מטופשים. אולי זו כבר לא מכבי שלי?”

סוף עידן

גרשון סיים את העונה באותה צליעה שהחל בה אפי, עונה אירופית בינונית ואליפות ישראל בנוהל. בתחילת העונה הנוכחית  גרשון קיבל יד חופשית לבנות את הקבוצה שלו. כבר אין תירוצים. מסתבר שגם אין ישראלים. ניקולה הנצחי עזב, לקח את הלפרין עימו. כספי התגעגע לראות את פארקר מקרוב ואליהו העדיף דיווחים על המחתרת הבאסקית במקום חמאס. נתגלעו מחלוקות ובעיות בחומה הצהובה, איש אחד הלך לעולמו והאגדה נסדקה.

גרשון הביא קלעי מפה ופורוורד משם, שחקנים יש- קבוצה אין. כבר בשנה שעברה שריינתי את חמישי בערב מתוך אינרציה, השנה אני פשוט יושב מכווץ בפינה ומתפלל שיפסידו.

אני שראיתי…

נוער גרמני נרפא מסמים בניקרגואה במפגש סודי ביותר עם שעון השמש.

בדאלאס יש לילה גדול קטלני וקצבי.

ברבי רואה במראה את מריה ומנהלת שיחה נוקבת במשמרת הלילה בפול ווליום עם כמה אמהות.

בגן עדן אומרים שמזג האוויר נחמד ומעל שמי ברלין עובר מרגל צמרת עם פלאפון.

באמריקה מנהלים עסקים בחושך,  השועלים טובעים בים והנחתים ממריאים לשחקים.

בשבועיים האחרונים נתקלתי בכל כך הרבה תגובות אנושיות שפשוט התבלבלתי.

מה הכוונה?

בעבודה

מישהו התחמק ממני שלושה ימים כי היה צריך למסור לי בשורה שלילית. הוא לא יכל להתמודד עם זה שהוא צריך לבשר לי את זה.  אז הוא העדיף להיעלם.

בכביש

אחר כך נתקעתי עם האוטו במרכז תל אביב. קרוב לשעתיים התמודדתי עם המכונה והתקדמתי יפה יחד עם צעקות עידוד או מבטים מרחמים. מדי פעם היו גם הערות עוקצניות או הפניית מבט אלגנטית.

ואז הגיע יוסי.

יוסי בדיוק יצא מהמקלחת. הוא היה לבוש מכנס בוקסר וגופיית ‘אבא’. הוא היה מסורק והריח טוב כנראה אחרי יום עבודה. הוא גר בבניין שמתחתיו נתקעתי. לא שאל אותי מה קרה אלא ישר הלך לרכב שלו והביא כלי עבודה. עם הפלייאר בהתחלה לא הצלחנו. הוא נעלם וחשבתי “טוב נו, לפחות הוא ניסה”. אבל יוסי חזר עם מברג.

עם המברג ועוד כמה דחיפות הצלחנו. מה שלא הצלחתי לבד קרוב לשעתיים הצלחתי עם יוסי ברבע שעה. הייתי מפויח ומזיע אמרתי לו : “אם לא הייתי נראה ככה הייתי לוחץ לך את היד”. יוסי לא חשב פעמיים, הוא הושיט לו את ידו שיצאה לא מזמן מהמקלחת.

בדרום

נהגת האוטובוס גבתה ממני 2 ש”ח יותר ממחיר הנסיעה. היא לא עצרה לי בתחנה כי לא שמעה את הצלצול. היא צעקה עלי שלא צלצלתי בזמן. בעוד היא צועקת השלט “עוצר” עדין האיר. היא התחילה לקלל אותי ואני התעצבנתי בחזרה. ירדתי בלי כסף כמה קילומטרים אחרי התחנה ובסוף הגעתי בטרמפים. שלחתי תלונה לחברת ‘אגד’, מישהו חושב שזה יעזור?

בתחנת רכבת

לחץ לי בעל הבית של אחד הקיוסקים את היד ואמר שקוראים לי שי כי הבאתי מתנה לבית.

במייל

מישהו צעק עלי (אל תשאלו איך צועקים במייל- פשוט הרגשתי את הצעקות).

אני כבר לא יודע מה לצפות ממי.

התחלתי לכתוב דיווחי כדורסל באתר ‘ספסל’ הנה הראשון

ב- 3:35 התחלתי לכתוב על הוא והיא ולא דברתי עוד על אהבה.
הבנתי, איכשהו הייתי צריך להתייחס לזה.
אז כתבו את זה קודם לפני זה לא משנה.

אז אני בורח נודד, מחפש מפחד, צועק מתמודד
את שומרת שבת בכלא.
הולך מתייאש נעצב מתרגש טועה מנחש
את שומרת שבת בכלא.

אז אני נופל וקם נחנק ומונשם משתגע נרדם
את שומרת שבת בכלא.
מגלה מטייל משתנה מתבלבל צוחק מקלל
את שומרת שבת בבית.