היום התארח חבר הכנסת שאול מופז במכללת ספיר והרצה בפני סטודנטים וכמה עיתונאים. מופז הוצג כדת וכדין כרמטכ”ל לשעבר, שר בטחון, שר תחבורה וניתנה גם מעט הרחבה על קורות חייו. הח”כ שלאחרונה הציג את משנתו במספר נושאים לא משך קהל רב, אבל זכה להקשבה וקהל נח בתמורה שלא שאל אותו על התבטאויותיו האחרונות בנוגע למפלגתו. מופז קידם בעקשנות את התכנית שהציע ופירט בראשי פרקים את העקרונות שלפיהם יפעל.

מופז הציג תכנית מדינית מדהימה: הפלשתינים יקבלו מדינה בשטח דומה לשטח שנכבש ב-1967 אך לא בקווי הגבול של אז שכן הם לא ברי הגנה לדבריו. גושי ההתנחלויות הגדולים באריאל, מעלה אדומים, גוש עציון ואפרת יישארו בישראל ואיכשהו הגבול החדש והמפותל שיווצר יהיה כן בר הגנה. אמנם ב-1967 עם קו הגבול הלא בטוח הזה כבשנו בקלות את הגדה אבל עכשיו אנחנו הרי מדינה מאוימת וחסרת עוצמה צבאית, שכן לפי מופז, חובה שהמדינה שהפלשתינים יקבלו תהא מפורזת. יהיו חילופי שטחים אך שטחים בהם מתגוררים תושבי ישראל הערבים ובטח לא היהודים לא יעברו לפלשתין. איך כל זה יקרום עור והסכמים? למופז פתרונים.

מופז הצהיר כי ירושלים תישאר בריבונות ישראלית מוחלטת אבל מבחינה ניהולית יש על מה לדבר. אפשר להזכיר לח”כ כי כבר כיום חלקים בעיר הקודש מנוהלים לא על ידי ממשלת ישראל. כששאלה סטודנטית ערביה או בדואית למראה למה שהערבים יוותרו על ירושלים אם היהודים לא מוכנים בעצמם לוויתור כזה, התעלם הח”כ באלגנטיות. מופז מציע לפנות את המתנחלים לתוך הגושים הגדולים ולכן ההקפאה מוטעית. כמובן שגושים אלה יגדלו עקב כך ויתפסו עוד שטח במדינה הפלשתינית העתידית, אך את זה שוכח מופז לחשב.

מופז התייחס גם לנושאים החברתיים ונעם לשומעיו כשחזר שוב ושוב כמנטרה על המשפט: “מתן שוויון הזדמנויות”. בנוסף מופז החמיא לעצמו על מדיניות משרד התחבורה שהתחילה בתקופתו ונמשכת עד היום ומובילה את הירידה במספר ההרוגים בכביש. כשנשאל על ידי סטודנט מה דעתו על עליית מחירי הנסיעה בתחבורה ציבורית השיב שר התחבורה לשעבר כי זו טעות של ממשלת נתניהו, ושכח כמובן כי גם בזמן שהוא כיהן במשרד עלו המחירים.

עוד דיבר מופז על בעיית המשילות ואי היציבות השלטונית אך מיד סייג ואמר כי כל שלב בתכנית שלו יאושר רק במשאל עם.

הדבר המעניין ביותר בדברי הח”כ היה הדיבור עצמו. לא פעם הוא טעה בשם המספר למשל “שישה עשר שנה” וגם “חלון הזדמנות היסטורית”. מופז גם מתייחס בדבריו לפלשתינים כילדים שכן הוא מסכים לתת להם מדינה ולתת להם דברים אחרים. “הפלשתינאים מקבלים מדינה” אומר מופז. ממש מתנה לחג. ניכר כי לדידו הם לא שותפים למשא ומתן ואפילו לא יריבים למשא ומתן, הם סתם ילדים.

מחנה את האוטו ברברס.
צבע אדום צבע אדום.
מה?? אבל מלא זמן לא היה.
לצאת מהאוטו להשאיר את התיק בפנים ולרוץ?
איפה להתחבא?
המקלט קרוב אבל סגור, אני נשאר לידו מבחוץ.
זקנה עם סל מתקרבת לאט.
הטיל הראשון נוחת.
רחוק מספיק.
היא מגיעה לעמוד לידי.
שוב: צבע אדום צבע אדום.
אני מקלל בערבית.
היא מקללת ברוסית.
הטיל השני נוחת.
קרוב מדי.
היא הולכת,
אני חוזר לאוטו, מחנה כמו שצריך,
ועולה הביתה.

על הנגב יורד עוד קסאם
ומצית פרדסים חרש חרש
עת צהל מפציץ מעל
הילדים בוכים בלי הרף.

יותר משנה לא הרגשנו כמעט
איך נפלו הטילים בשדותינו
יותר משנה ונותרנו מעט
מה רבים שאינם כבר בינינו.

אך נזכור את כולם
את יפי הבלורית והתואר
כי רעות שכזאת לעולם
לא תיתן את ליבנו לשכוח
אהבה מקודשת בדם
את תשובי בינינו לפרוח.

הלאות נשאנוך בלי מילים
אפורה עקשנית ושותקת
מלילות האימה הגדולים
את נותרת בהירה ודולקת.

הלאות דיכאון והפחד
שוב בשמם למקלט נלכה
כי חרדה ייאוש ותפילה
מה שנשאר לתושבי הנגב

ונזכור את כולם…

בתשרי נפל קסאם
ופגע ליד
בחשוון עף גראד
ועל גגי רקד

בכסלו חמאס הופיע
בטבת ברד
ובשבט הפוגה
ליום אחד

באדר עלה ניחוח
של אבק שריפה
בניסן הורדה בכוח
עוד גופה

באייר הכול קרס
בסיוון נמאס
בתמוז ואב בכינו
בגלל חמאס

תשרי, חשוון, כסלו, טבת
חלפו, חלפו ביעף
גם שבט, אדר, ניסן, אייר,
סיוון, תמוז ואב

ובבוא אלול אלינו
ריח רע עלה
והתחלנו את שירנו
מהתחלה

ללכת לישון בשדרות בחמש וחצי בבוקר אחרי שכל הלילה קראת מאמרים בנושא זכרון קולקטיבי להתעורר שעתיים אחר כך בלי לשמוע שהיה ‘צבע אדום’ ללכת לקיוסק שליד איציק מלך הפלאפל עם פיג’מה עם ספר של אדורנו והורקהיימר ולקנות נקסט לייט.

ולפעמים המלחמה נגמרת
כיבוי אורות
המרגמה אומרת
שלום לאזעקות
הפוגה שניה נושקת לשלישית
לקום מחר בבוקר בעוטף עזה, איזה שיט.

לקום מחר בבוקר עם כאב חדש בלב
לשיר אותו בכח, לשיר אותו בכיף
לשמוע אזעקות ברוח החופשית
ולהתחיל מבראשית?

אני כבר לא מפחד מכל אחד שמתרגש עלי. זה לא מעורר פרצי אדרנלין ולחץ הדם יציב כמו סלע. אני לא נוטף זיעה ופעימות הלב תקינות. אני לא נלחץ ונתקף חרדה. השרירים לא קופאים, ואם כבר אני זז זה סתם על מנת למתוח איברים. אולי התרגלתי, זה הרי לא הראשון, השני או האחרון, ואפילו כבר לא השנה הראשונה.
יש תחושה שזה לא ייפסק כל כך בקרוב ואולי אף יגבר. מצד שני יש כאלה שממש קשה להם עם זה, בעיקר בנות משום מה. אני לא מאשים בכלל. אני מבין – זה מלחיץ ומדאיג. יש כאלה שחושבים שזה עלול לפגוע בעתידם, ויש כאלה שאפילו בורחים.
עם הזמן זיהו את פוטנציאל הסכנה והקימו מערך נפשי לתמיכה, ציבורי ופרטי, אך רבים מתביישים לקבל עזרה או שידם אינה משגת זאת. לי בכל אופן אין את הבעיה הזו, זה לא שאני מנותק או אדיש, איכשהו זה לא מטריף לי את המערכות, ואני די משועשע מהרעיון שמישהו, בן אדם אחר, יגרום לי לכאלה תגובות. יש כאלה שבודקים מראש איפה זה יקרה ומתכננים אמצעי תגובה, אני לא. אפילו לא מפריע לי שזה יימשך לנצח. לי זה ממש לא נוגע, רק קצת כואב לי על האחרים שזה קשה להם.
קצת מוזרה תקופת המבחנים הזו.

ההגנה הכי טובה היא ההתקפה. יסוד צבאי זה אומץ במלואו כערך צה”לי, במיוחד כי אין לישראל עורף אסטרטגי. כולנו חזית. מאותה סיבה בדיוק אין למגן את שדרות מפני הקסאם. הרי לא ניתן לעולם להתגונן במאה אחוז. אם נמגן בתי ספר ומוסדות ציבוריים, כיצד נמגן את הבריכה העירונית? את מעבר החצייה בדרך לבית הספר? הרי הטיל עלול להיות קטלני בכל מקום. לפני יותר משבע שנים טווח הקסאם היה 2 ק”מ, ואנחנו העזנו ללגלג על הפלסטינים, שרוב הטילים שנורים לעברנו נופלים בשטחם הם. כיום עיר בישראל חיה בחרדה, ויש תרחישים המציגים כי טווח הקסאם יגיע בקרוב לנתיבות, אופקים ואף אשדוד. האם אז נמגן את כל הערים הללו? נמגן את תחנת הכוח באשקלון? נמגן מאות אלפי אזרחים, אלפי בניינים ומה אז? נמגן את עצמנו? הרי לא יעלה על הדעת למגן את שדרות בלבד ולא את הקיבוצים סביבה. מבחינה כלכלית זה ודאי בלתי אפשרי. מבחינה אסטרטגית זה גם לא חכם.
אפילו החומה הסינית נפרצה לבסוף, ואלו שהייתה אמורה להגן מפניהם השתלטו על המדינה ה”ממוגנת”. בימים שלכל בונקר יש פצצה חודרת מה נעשה כשהחמאס ישיג טילים שיגברו על המיגון שיוקם? נמגן את המיגון?

בן גוריון אמר כי אינו יודע מה העם רוצה אך יודע היטב מה העם צריך. אם בן גוריון היה עורך משאל עם האם להקים את מדינת ישראל, סביר להניח כי עוד היינו מתבוססים בועדות, כנסים ופרוטוקולים של האו”ם. ההנהגה שלנו ככל הנראה לא יודעת דבר מאלו. ואכן נח לה להתעלם מהבעיה כי הרי זה שם, רחוק, מעבר להרי החושך של חירייה ודרך איילון. הממשלה לא רוצה למגן כי זה יקר, ולא רוצה ליזום כי זה מסוכן.

בקרב עמי אני חי, וכואב אני את הכאב והסבל הנפשי, פיזי וכלכלי של האזרחים המופגזים, חשופים ומופקרים.
העם צריך בטחון וצודק. העם רוצה מיגון וטועה.