עוד 2 עבודות שאתם חייבים לשקו”ח

עבודה בשפל

שכר גמיש

אין בדרישות: לדעת כתיב

חיפה היא לא עיר

חיפה היא לא עיר

רוצים עוד? כנסו לעולמן המופלא של מודעות הדרושים.

היום התארח חבר הכנסת שאול מופז במכללת ספיר והרצה בפני סטודנטים וכמה עיתונאים. מופז הוצג כדת וכדין כרמטכ”ל לשעבר, שר בטחון, שר תחבורה וניתנה גם מעט הרחבה על קורות חייו. הח”כ שלאחרונה הציג את משנתו במספר נושאים לא משך קהל רב, אבל זכה להקשבה וקהל נח בתמורה שלא שאל אותו על התבטאויותיו האחרונות בנוגע למפלגתו. מופז קידם בעקשנות את התכנית שהציע ופירט בראשי פרקים את העקרונות שלפיהם יפעל.

מופז הציג תכנית מדינית מדהימה: הפלשתינים יקבלו מדינה בשטח דומה לשטח שנכבש ב-1967 אך לא בקווי הגבול של אז שכן הם לא ברי הגנה לדבריו. גושי ההתנחלויות הגדולים באריאל, מעלה אדומים, גוש עציון ואפרת יישארו בישראל ואיכשהו הגבול החדש והמפותל שיווצר יהיה כן בר הגנה. אמנם ב-1967 עם קו הגבול הלא בטוח הזה כבשנו בקלות את הגדה אבל עכשיו אנחנו הרי מדינה מאוימת וחסרת עוצמה צבאית, שכן לפי מופז, חובה שהמדינה שהפלשתינים יקבלו תהא מפורזת. יהיו חילופי שטחים אך שטחים בהם מתגוררים תושבי ישראל הערבים ובטח לא היהודים לא יעברו לפלשתין. איך כל זה יקרום עור והסכמים? למופז פתרונים.

מופז הצהיר כי ירושלים תישאר בריבונות ישראלית מוחלטת אבל מבחינה ניהולית יש על מה לדבר. אפשר להזכיר לח”כ כי כבר כיום חלקים בעיר הקודש מנוהלים לא על ידי ממשלת ישראל. כששאלה סטודנטית ערביה או בדואית למראה למה שהערבים יוותרו על ירושלים אם היהודים לא מוכנים בעצמם לוויתור כזה, התעלם הח”כ באלגנטיות. מופז מציע לפנות את המתנחלים לתוך הגושים הגדולים ולכן ההקפאה מוטעית. כמובן שגושים אלה יגדלו עקב כך ויתפסו עוד שטח במדינה הפלשתינית העתידית, אך את זה שוכח מופז לחשב.

מופז התייחס גם לנושאים החברתיים ונעם לשומעיו כשחזר שוב ושוב כמנטרה על המשפט: “מתן שוויון הזדמנויות”. בנוסף מופז החמיא לעצמו על מדיניות משרד התחבורה שהתחילה בתקופתו ונמשכת עד היום ומובילה את הירידה במספר ההרוגים בכביש. כשנשאל על ידי סטודנט מה דעתו על עליית מחירי הנסיעה בתחבורה ציבורית השיב שר התחבורה לשעבר כי זו טעות של ממשלת נתניהו, ושכח כמובן כי גם בזמן שהוא כיהן במשרד עלו המחירים.

עוד דיבר מופז על בעיית המשילות ואי היציבות השלטונית אך מיד סייג ואמר כי כל שלב בתכנית שלו יאושר רק במשאל עם.

הדבר המעניין ביותר בדברי הח”כ היה הדיבור עצמו. לא פעם הוא טעה בשם המספר למשל “שישה עשר שנה” וגם “חלון הזדמנות היסטורית”. מופז גם מתייחס בדבריו לפלשתינים כילדים שכן הוא מסכים לתת להם מדינה ולתת להם דברים אחרים. “הפלשתינאים מקבלים מדינה” אומר מופז. ממש מתנה לחג. ניכר כי לדידו הם לא שותפים למשא ומתן ואפילו לא יריבים למשא ומתן, הם סתם ילדים.

לא פפראצ’י ולא פפאר’צי,

פפראצי.

מטר על מטר התא הזה, אחד מתוך אלפי תאים, ובכל תא כל כך הרבה תחושות, רגשות והכי חשוב – פרודוקטיביות שלא תיאמן. אלפי תאים ובהם אנשים כמעט כמוני, כוורת אחת גדולה ויעילה. אני עונה לשיחה אחר שיחה, תמיד שירותי להפליא, עושה את מיטבי בתוך ביורוקרטיה שלמה ומתוקתקת של מנהלים, אחמ”שים ונציגי שירות. אין ספק שככה אנחנו עובדים הכי טוב, בדיוק כמו קן נמלים תת קרקעי.

מדהים אותי עד כמה הכל מתנהל בסדר מופתי, כל אחד בשרשרת יודע מה עליו לעשות וכיצד לנהוג. הכשרה של חודש עשתה אותנו מוכשרים לייצג את הקונגלומרט הגדול הזה. על הצג שמולו אני מעביר את שעותי הרבות והענוגות מודבק סטיקר smile when you answer the phone, וככה השיחות שלי נשמעות – נעימות, מוטבעות בסכריניות שיהיה חטא לקרוא לה מאולצת. לפעמים אני עוצר לרגע, שם את הלקוח על המתנה עם מוסיקה שתרטיט לבבות אדישים ומביט סביבי: כולם נראים כל כך שקועים בשיחותיהם, כאילו זו שליחות חייהם ממש – הנציגה משמאלי עונה באסרטיביות מנומסת, אני בטוח שהלקוח שומע את החיוך שלה דרך הטלפון, החבר שיושב בגבו אלי מרכין ראשו ומדבר ברצינות ובאריכות, האחמ”ש מסתובב ולעתים טופח על כתף זו או אחרת, ואז אני חוזר לשיחה, שמח ואדיב ככל יכולתי. הם נהיים כל כך אסירי תודה בסופו של דבר, הלקוחות. עשית לי את היום, הם אומרים לי מאושרים.

מוקד טלפוני ארור ומשוגע. ומשום מה לפעמים נדמה לי שרצים פה רגשות אמיתיים, מעבר לחביבות אלמנטרית ועצבנות רגעית, רגשות כמו אהבה ושנאה. כאן, במוקד הזה, גיליתי כי העולם בעצם מחולק לטיפוסים, ומנסיוני הרב, אני יכול לנבא מה האנשים הולכים להגיד, על מאות אנשים כבר ניסיתי את הנוסחה. אני רואה את הדמיון הטבוע ביניהם, הם הולכים ונעשים הומוגניים בעיני, ולנו הפתרונות לכל בעיה שלא תהיה.

הו התאגיד, אנחנו כמעט ישות אחת. שואלים את אותן השאלות, עונים את אותן התשובות, הכל ידוע מראש, ועם זאת לא פחות מרתק. הייתי שמח מאוד לעזור לך גבירתי, אבל אני מעביר אותך למחלקה שמטפלת בזה. לצערי, אדוני, זה מעבר למדיניות שלנו, שלח אלינו פקס ונחזור אליך בהקדם. מנהל המשמרת עסוק כרגע. תמתין, ואבדוק מה אוכל לעשות. היה לי העונג לשרת אתכם.

הלקוחות שלנו אוהבים אותנו כמעט כמונו, ואנחנו מוכרים להם שאנחנו אוהבים אותם ואת עצמנו, עד כדי בחילה.

* הכותב ביקש להישאר אלמוני

היום קבלתי הודעה שלילית ממקום עבודה אליו התראיינתי. באופן רגיל כמעט והייתי מתעלם, אלא שזה מקום שבאתי אליו לראיון לאחר שהמליצו עלי, ולאחר שביקשו ממני לעבור מבחן קבלה מסוים. לא זו בלבד שלא קבלתי כלל תשובה אלא שלאחר שבוע דומם שלחתי מייל בעצמי לבוס כדי שיענה לי בלקוניות: “היי שי. מצטער שלא חזרתי אליך – קיבלתי, בחרנו בסופו של דבר מועמד אחר.” לא בקשתי להתקבל, בקשתי להרגיש בנאדם. תרים טלפון, כבודו, ותגיד את אותו משפט. שלח מייל. משהו. גם לנו מחפשי העבודה מגיע איזשהו כבוד מינימלי על התקוות והרצון שלנו. על זה שאנחנו כוססים ציפורניים בבית. על זה שאנחנו מטפסים על הקירות ויושבים מול המייל שעות נוספות.

יותר מזה: אני יודע למה לא הרמת את אותו טלפון, שלחת את אותו מייל או ביקשת ממזכירתך. לא היה לך נעים. עמוק בלב מתחת לכל החשיבות והאגו (שיש לכל אחד) פשוט לא יכולת להגיד למישהו את אותו משפט. העדפת להתעלם ושהבעיה תיעלם. אז אמנם יותר לא אשלח לך תזכורת לא נעימה ואשכח מקרבך, אבל אתה נשארת אצלי.