מסעדת הויקטור

אפרטיף:
גפילטע פיש או צימעס

סתאאם….

חימום:
מרק ירקות גורמה עם תוספת לוקשים וערכים.

*מנה ראשונה:
קבב מזיק נוסח אריאל
או
המבורגר תפל בלי שום השקעה תוצרת אלעד

*מנה עקרית:
שיפודי אבא
או
סטייק רשע
או
סטייק חזיר

קינוח בשרי:
כנפיים ברוטב בן זונה

קינוח:
עוגה קצת מעפנה

*מנה ראשונה ועיקרית מוגשות עם חומוס והמון המון המון שמן ופפריקה בפיזור גרוע.
תפו”א אפוי מכיתה ט’ עבש במיוחד.
סלט ערבי קצוץ דק נוסח דרוזיה.

בתאבון

לוויני הרכילות שבשמיים מרכלים
שהאהבה חוזרת בצבע לבן בגוון של
מחרוזות פנינים ומלאכים עם כנפיים
שדי הסיליקון הזקורים האפים המנוסרים
האינקוויזיציה של שנות האלפיים
מחשב העל של סוכנות החלל גילה
שאי אפשר בלי אותה אהבה ישנה

                יום הקלדת המערכת. יום האימה והפחד. אחרי שדשתי בכל קורס אפשרי ובחנתי אופציות כמו בשוק ההון, התייעצתי עם כל סטודנט מצוי ורצוי הגיע יום הדין. יום שיקבע את כל עתידי הסמסטריאלי. מתי אקום כמו מלך אחרי עשר, או אם אתעורר עם הנץ החמה, לשיעור מבוא לאסתטיקה עם מרצה ששוב תסביר לי על ליאונרדו איש האשכולות. (לא צב הנינג’ה). יום שכל סטודנט ותיק חושש ממנו ומצפה לו, יום שכל סטודנט צעיר לא מודע לגודל השעה, ילמד על בשרו את כוחו. קם בשבע בבוקר כי המחשב המרושע מתחיל לערבל ולחלק אותנו לנקודות זכות לחטיבות משנה, בחירה וחובה כבר בשמונה. מנקר ובוהה בתום עוד לילה ארוך שבו הלכתי לישון בחמש לפנות בוקר כי דיסקסתי עד דק למה אני כבר לא עם עדי, למה אנחנו כמו שאנחנו ובעיקר למה לא? הלכתי לישון בחמש לפנות בוקר כי המאוורר חלש, הלילה היה עקוב מדם, היתושים אכלו בבשר כל חלקה שלא הייתה עקוצה כבר קודם.
                הקפה מוכן, המאפרה נקיה וממורקת וקופסת הסגריות במתח. לפתע מתגנבת לי מחשבה סוררת: האם סטודנטים נספרים כחלק ממעגל העוני? הרי במקרר שלי אין יותר מקצת מטבוחה, חלב, עגבניה, ובימים יפים במיוחד גם דני ותפוח עץ. שעתיים וחצי לפני שעת השין אני כותב כמו שלימדו אותי בכנסיית השכל : פונט דייויד בגופן 12, פיסקה מיושרת לשני הצדדים ושורה וחצי רווח. אני עוד מתלבט אם להכניס קורס במדעי החברה : “מהמבט הגברי למחאה הנשית”. האמת? פמיניזם זה פאסה ( שיט, לא הייתי פוליטקלי קורקט ולא התנצלתי-המכירות יירדו). נראה לי עדיף קורס נוסף במדעי הדשא והקפה.
                זה הזמן לספר מעט על עצמי: סטודנט לתקשורת שנה ב’, עירוני מהמרכז, שנראה וחושב כמו קיבוצניק, ובחר ללמוד במכללת ספיר ולגור בנגב המערבי הדואב והכואב מכל הסיבות הלא נכונות. עשיתי צבא, טיילתי בעולם, מצאתי אהבה ואבדתי אותה, גיליתי את הסם והאלכוהול ונגמלתי לתמיד. מעשן סיגריה פה ושם, מחפש את עצמי בגיל שלהורים שלי כבר הייתה משכנתא ובת, והכי גרוע: אני בסדר עם כל זה. עוד לילה “לבן” טבול בצבע אדום טרם הקלדת המערכת. אין עבודה, אין לימודים, אין כסף, אין חברה, קשה, קשה.
                עוד שעתיים ואני שם. מחרף מקלדתי מול מאות סטודנטים אחרים במעמדי, טרוטי עיניים ורווי קפאין. על לישון בינתיים ויתרתי. עוד מעט השרת יזרוק אותי מהמערכת הקורסת ולעד (או לפחות לסמסטר הקרוב) אהיה נתון לחסדי מרצות הבוקר, ולשעות מוזרות כמו שבע בבוקר! שבע בבוקר?!? נראה לי שפעם בתיכון קמתי בשעה כזו, ובצבא אפילו לפני. לא, לא יכול להיות. לסטודנטים שכמותי (שנה ב’) יש פריבלגיה מפוקפקת: אנחנו יכולים לעבור את כל זה שבוע אחרי שאלה משנה ג’ בחרו כבר את כל הקורסים הטובים, המעניינים וכמובן אלה שמתחילים בשעות דו ספרתיות. את כל המרצים המקלים ואת כל הבניינים הקרובים לחנייה או לתחנת האוטובוס. אני מתנחם בידיעה כי לפחות אני אזכה לאכול פירורים לעומת אנשי שנה א’ האמיצים, שיחרפו נפשם בקורסים שאפילו אמינות שמם מוטלת בספק. לא מאמינים? איך קורס במבוא לאנתרפולוגיה ויזואלית נשמע לכם?
                אם ידע זה כוח לפי פילוסוף אחד וכוח משחית את התבונה באופן בלתי נמנע לפי פילוסוף אחר מה זה בעצם אומר?