עשרות אלפי הסטודנטים סובלים מחודשים ארוכים של הפסדים ועדיין אין אור בקצה הסמסטר. הפסד כלכלי – הם אינם יכולים לעבוד (אין לדעת מתי תסתיים השביתה) ונאלצים להגיע ללימודים בשביל קורס אחד או שניים בשבוע, ולבזבז כסף על נסיעות מייגעות. הפסד אקדמי- את הסמסטר הזה כבר אי אפשר להשלים. תגידו לא נורא נלמד בקיץ, ושוב אנו חוזרים להפסד הכלכלי.

מרצי הסגל הבכיר הכריזו על שביתה בטענה על שחיקת שכר משמעותית ודרישה לשינוי המצב. המרצים לא שבתו עקב “בריחת המוחות” או הקיצוצים בתקציבי ההשכלה הגבוהה, לא בגלל תנאי העסקתם או חלילה כמחאה חברתית, וזה בסדר, מותר לאנשים שהשקיעו שנים בלימודים והגיעו במחקריהם להישגים מופלאים לדרוש שדרוג שכר. המרצים שובתים מהוראה בלבד ומתרכזים במחקר, הם מרוויחים משכורת חודשית, אמנם נמוכה מהרגיל בעוד הסטודנטים הם הנפגעים האמיתיים.

שביתת המרצים מונה כ 5,000 פרופסורים ודוקטורים, שמהווים את מרבית המרצים בכל הפקולטות והחוגים באוניברסיטאות. הסגל הזוטר ומרצים מן החוץ אינם לוקחים חלק בשביתה .השביתה הנוכחית מאיימת על עתיד הסמסטר והשנה האקדמית כולה. שביתה באורך דומה התרחשה גם בשנת 94′ אך הסמסטר אינו בוטל.

דפנה, סטודנטית לרפואת שיניים באוניברסיטה העברית: מגיעה לקורס אחד בשבוע, חמש שעות מתוך שלושים ואחת. ביום יום היא משקיעה במילגת מעורבות חברתית ולומדת עם חבריה קורסים אחרים מסיכומים, “אנחנו יודעים שהחומר קשה, ולא סביר שנקבל הנחות. לא באים לקראתנו למרות שזו אשמת הסגל. מצד שני, לא ייתכן שנקבל הנחות ושבשנה הבאה ניכנס למחלקות ולא נדע דברים”.

זו שביתה לא מוגבלת בזמן ואתם נפגעים.
“אי אפשר להתחייב למקום עבודה, וגם כשנחזור לא נוכל לעבוד כי יהיה לחץ. אובדן ההכנסה הכי בעייתי יהיה כשנשלים בקיץ את הסמסטר”.
.
יש פעילות של סטודנטים שמפגינים?
“יש אדישות בסיסית של הסטודנטים. הפעילות שקיימת היא נגד האוצר ולא נגד הסגל שיזם את השביתה. יש ייאוש אצלי ואצל אחרים, שרואים מאבקים שנגמרים באפס תוצאות. מה גם שלא כל הסטודנטים נפגעים הפעם, תלמידי המכללות לא שובתים. אצלנו יש ייאוש, לא נצליח, זה לא יעזור”.

אז אפילו מה שנוגע לסטודנטים עצמם ולכיס שלהם לא מוציא אותם לפעולה?
“זה לא העניין. יש אדישות אבל אם היה ארגון ומנהיגות נכונה היה אפשר להזיז דברים. מה גם שחלק מהסטודנטים עובדים עכשיו, כי הרי בקיץ נלמד ככל הנראה, ולא יכולים לצאת להפגין”.
דפנה צופה שהחומר יושלם אפילו אם ידחו את תחילת שנה הבאה. “קשה לי להאמין שמערכת הבריאות תשלים עם מצב שעוד שלוש-ארבע שנים לא יהיו מתמחים. יאריכו את הסמסטר, נלמד גם בקיץ ושוב ניפגע. אם בסוף תהיה מערכת חינוך טובה יותר, אני אצליח לעמוד בזה, אבל התחושה שבסוף לא ייצא כלום מהשביתה, זה מה שהכי מתסכל”.

אדם, סטודנט לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן גוריון: “יש סטודנטים שבאמת לא אכפת להם שיש שביתה, ואפילו טוב להם עם זה. זה מוריד את הלחץ, כי בעצם יש כמה קורסים שנלמדים עכשיו, כמה שיילמדו אחר כך, ובינתיים אפשר גם לעבוד. אני מכיר אנשים שויתרו על הסמסטר או על השנה כולה ובחרו לעבוד או לטוס לטייל “.

אגודות הסטודנטים הכריזו על תמיכתן העקרונית במאבק הסגל האקדמי הבכיר, אולם תמיכה זאת היא הצהרתית בלבד. בניגוד להצהרות הראשוניות, נציגי האגודות אינם פועלים לשיבוש השיעורים אשר כן מתקיימים, ואינם מפריעים לסדר הלימודים.

הסטודנטים הם המפסידים האמיתיים בכל השביתה הזו, ואיתם גם המדינה שבעוד שנים ספורות תקבל פסיכולוגים שלא למדו כהלכה את יונג, רופאים שהשאלה אם הגידול נמצא במח הקטן או הגדול נשמעת להם כמו התעסקות בתפל וכלכלנים שהמושג פונקציה חד חד ערכית נראה להם כמו שגיאת הקלדה. המשק יינזק מהשביתה הזו ואיתו המדינה, אותה מדינה שלא מזדרזת להגיע להסכם, והרי בדמוקרטיה המדינה זה אנחנו.
המרצים מקבלים שכר על המחקר ומשביתים את לימודי הסטודנטים, שמצידם אדישים ומיואשים, ולממשלה פשוט לא אכפת. את השביתה הזו אי אפשר להפסיק.