אני כבר לא מפחד מכל אחד שמתרגש עלי. זה לא מעורר פרצי אדרנלין ולחץ הדם יציב כמו סלע. אני לא נוטף זיעה ופעימות הלב תקינות. אני לא נלחץ ונתקף חרדה. השרירים לא קופאים, ואם כבר אני זז זה סתם על מנת למתוח איברים. אולי התרגלתי, זה הרי לא הראשון, השני או האחרון, ואפילו כבר לא השנה הראשונה.
יש תחושה שזה לא ייפסק כל כך בקרוב ואולי אף יגבר. מצד שני יש כאלה שממש קשה להם עם זה, בעיקר בנות משום מה. אני לא מאשים בכלל. אני מבין – זה מלחיץ ומדאיג. יש כאלה שחושבים שזה עלול לפגוע בעתידם, ויש כאלה שאפילו בורחים.
עם הזמן זיהו את פוטנציאל הסכנה והקימו מערך נפשי לתמיכה, ציבורי ופרטי, אך רבים מתביישים לקבל עזרה או שידם אינה משגת זאת. לי בכל אופן אין את הבעיה הזו, זה לא שאני מנותק או אדיש, איכשהו זה לא מטריף לי את המערכות, ואני די משועשע מהרעיון שמישהו, בן אדם אחר, יגרום לי לכאלה תגובות. יש כאלה שבודקים מראש איפה זה יקרה ומתכננים אמצעי תגובה, אני לא. אפילו לא מפריע לי שזה יימשך לנצח. לי זה ממש לא נוגע, רק קצת כואב לי על האחרים שזה קשה להם.
קצת מוזרה תקופת המבחנים הזו.