כמה כתבות מרתקות יותר ופחות שמצאתי בימים האחרונים.

שמישהו יגיד עכשיו שפיזיקה זה מדע מדויק ושפיזיקאים הם אנשים רציונלים, “הסיבה לשיבושים בניסוי היא אירוע כלשהו שיתרחש בעתיד” אומרים על הניסוי המדובר בשוויץ.

גם עליכם אמרו “יש לו פוטנציאל”? עכשיו אומרים שלתלמידים גרועים צפוי עתיד מזהיר.

אם כבר הצלחתם, ואתם עובדים על דוקטורט או אפילו סמינר תדעו שכנראה לא קוראים את העבודה שלכם בכלל.

אפשר לדבר בלי סוף על מיתוס היופי אבל כתבה כזו מראה מה ‘באמת’ חשוב.

עוד בנושא פה.

בנוסף לוירוסים ופאדיחות כשמישהו נכנס באמצע מצפה סכנה נוספת למי שצופה בפורנו ואז עוד מנסה ליישם.

מי שכבר צלח את זה בשלום ומעוניין לתרום אז שיהיה בריא.

מי שכבר תפסה תורם מוצלח אז כדאי שתדע את זה בקשר להעמדת צאצאים והמשך הדור.

בנוסף הזוג הצעיר חייב לאמץ כלב לא? אז זהו, שלא.

אחר כך יכולה המשפחה הצעירה לבלות בכמה מוזיאונים מעניינים.

אם אתם מודאגים ממצב משק המים בישראל אז אפשר להפסיק. יהיה חורף גשום אומרים המומחים.

אם התחזית האופטימית לא תתממש למשה פייגלין יש רעיון איך לחסוך במים.

אם לפלסטינים לא יהיה מים אז לפחות נשק גרעיני. גם לפלסטינים מגיע אומר מועמר קדאפי, שליט לוב.

לסיום

ובשבוע הבא:
המשך.

שנים מכבי ת”א היתה הקבוצה של המדינה. טל ברודי ושות’ שמו אותנו על המפה ב- 1977 וגרמו להרגיש חשובים, שייכים רלוונטיים. מכבי זכתה באליפויות ישראל, אירופה, וגביעים אינספור וזכתה לעיתונות מפרגנת. מדי פעם צצו סיפורים מהעבר: כך תיאר הקבלן אריה ברנוביץ’ בוואלה! ספורט את הקמתו המחודשת של המגרש הישן ברחוב מכבי בתל אביב.  עוד כתוב בוואלה ספורט כיצד הלשינו אנשי מכבי (טרום עידן מזרחי) לפיב”א על עברו של כוכב הפועל, בארי לייבוביץ’, שלא הורשה עקב כך לשחק. כמו גם על החתמת לבאן מרסר טרם סדרת הגמר מול האדומים ב- 1988. המשותף לכתבות האלו הן כי הם נכתבו רק לפני חודש, בעקבות חגיגות השבעים ליו”ר התמידי של הקבוצה, שמעון מזרחי. הכתבות מוגשות בקריצה וחיוך על הניהול הסמי- פלילי, גם על ידי מי שלא ניתן לחשוד בו שהוא אוהד מכבי, אבל הוא כן עיתונאי ספורט ותיק. בזמן אמת לא העז אף עיתונאי או מו”ל לדווח על הנעשה בקבוצה של המדינה. לסקר מה שנותנים לו לסקר -כן. להעביר את דיווחי ה”משפחה הצהובה” ותו לא. ועוד לא הזכרתי את פרשת צ’ורה – פיצה רק לפני שנים מעטות. המותג היה חזק מדי, המיתוס גדול מדי, הפרה קדושה מדי.

בשנים האחרונות החל להיסדק משהו בחומה. רשות השידור לא המשיכה את החוזה הכתוב ולא כתוב בינה לבין המכבים. השידורים נדדו בין הערוצים, והגיעו כיום לערוץ בתשלום (כן הכבלים הרגילים הם גם בתשלום) שלא מופיע בתפריט הטלוויזיוני הקבוע של כל האוכלוסיה. כתבה בודדת שהתפרסמה בנוגע לעלילות פנאן חלפה עם הרוח. אלופת הליגה הישראלית החלה להיקבע במשחק יחיד ומכבי איבדה אליפות אחת לחולון. מכבי איבדה גביע אחר גביע להפועל ירושלים. עלית נעלמה בתוך שטראוס והספונסרית הנצחית התחלפה, ההנהלה שהציגה חזות אחידה למשך שנים החלה לככב בכותרות, והתגלעו חילוקי דיעות כספיים ועקרוניים. שוב העיתון הראשון שהעז לצאת באמת נגד המועדון היה, ואולי לא במפתיע, עיתון כלכלי ולא מדור ספורט. ב’גלובס’ חשפו כי גם במעצמה הזו הניהול חובבני ובזבזני. למרות הבעיות האלו המשיכו עיתונאי הספורט להגן על ההנהלה, ולגדף את האויבים מבית ומחוץ.

ואז נפלה הפצצה

מיד התחילו השמועות לצוץ וכולם טוענים כי הכל היה ידוע בעצם. הגדיל לעשות רון קופמן שטען כי “לא היה צורך לכתוב כי כולם ידעו”. מי זה כולם תוהה שלמה מן, בעצמו עיתונאי ספורט רב מעללים? ואם כולם ידעו איך זה שאני לא חושב לעצמו אוהד הספורט הממוצע. הנה נפרשים לפנינו כל המי ומי של תקשורת הספורט שידעו ולא כתבו: רונן דורפן, יואב גורן ויואב בורוביץ’ מכים על החטא. במקביל לעדויות שהלכו והצטברו בנוגע לבנק שהפעיל פנאן, אושיות כדורסל בכירות התחפרו בצדקנותם. הייתכן כי שחקנים כגון אסטבן באטיסטה, דיון תומאס וווילי סימס ידעו, ודורון ג’מצ’י, הסמל הצהוב במשך שנים, לא? כמובן שבראש הגדוד צועד שמעון מזרחי המפקד.
ושוב ישנם עיתונאי ספורט שלא מבינים שהענק נפל, המיתוס נסדק ומתחיל להתפורר אך הרוב הגדול מבין שהנה ההזדמנות, אפשר לכתוב מה שרוצים, להתלכלך כמו שרק עיתונאי ספורט אמיתיים יודעים, הדון שמעון כבר לא אדון. אפשר גם לנסות לכפר באמת על חטא ממושך ולכתוב מה שאולי היה על הלב אבל מעולם לא על הנייר או המסך. הנה אודי הירש ופה רונן דורפן מראים כי גם עיתונאים יכולים להבין, אמנם באיחור קל, מה שאוהד ממוצע יודע כבר שנים.

יש מישהו שמאמין כיום לשמעון כי הוא לא ידע דבר? מצד שני יש מי שמאמין היום לכל העיתונאים שכותבים על אותה פרשה עצמה כי לא ידעו? מישהו מאמין לדורפן, פוהרילס, בורוביץ’ כי כעת הם יהיו עיתונאים, שליחי ציבור, ולא כתבי חצר? מישהו מאמין שאלי סהר לא ידע? איזו זכות מוסרית יש להם להתבטא בנושא אם כך? וכך ב’ישראל היום‘ טוענים כי מצד אחד יהיה בלאגן אטומי ומצד שני המשטרה לא מתכוונת להתערב.

הסיבה האמיתית לעיסוק הנרחב בפרשה היא לא תחושת חשבון נפש כפי שניתן לחשוב, אלא כי החתול כבר לא מפחיד, אפשר לצאת ולנגוס בגבינה. אפשר להאשים ולקטרג אבל בפעם הבאה כנראה שלא יקום תחקיר אמיתי בזמן אמת.

איך זה נגמר בסוף כולם יודעים

האם יש מישהו שמאמין שחקירה תמצה את הדין עם הענק הצהוב? שמכבי תמצא את עצמה נענשת כמו יובנטוס בשלילת אליפות והורדת ליגה? אני מאמין כי עיתונות הספורט תמשיך להתעסק בשולי הפרשה בעוד העיתונות הכלכלית תהיה מעט יותר רצינית ורלוונטית.

התחלתי לכתוב דיווחי כדורסל באתר ‘ספסל’ הנה הראשון

ככה מוכרים משחק בברזיל

בדקה ה-81 הסתבר שעל מנת לעלות לליגה הראשונה הקבוצה “ויאנה” צריכה לנצח 11-0.
בתצוגת כדורגל עילאית הם מצליחים להבקיע 9 שערים ב-9 דקות.

התכנית הפעם: לעבור את הגבול על הבוקר להגיע לכרך ומשם לתכנן את המסלול בואדי אבן חמד. לחזור לכרך, לצאת לכיוון ואדי הידן לחזור למעבר גבול והביתה.

מה קרה: הגענו למעבר גבול באחד בצהריים שעון ישראל. הכל הלך חלק, ורק שעברנו את הגבול והבדיקות, גילינו שבירדן השעה שלוש. הם לא שמעו על שעון חורף. אריאל, יגאל ואני התחלנו מיד להתמקח כשהבנו שאוטובוס מעקבה לכרך כבר לא נמצא היום (האוטובוסים בירדן מסיימים לעבוד מוקדם). נהג המונית רצה 7 דינר עד לעקבה, אבל אני הרי יודע שזה עולה 5 מאז ולעולם. לתחנת האוטובוס המרכזית הוא רצה 10. אחרי משא ומתן קצר הסכמנו לשלם 45 דינר ישירות לכרך, כלומר בערך 270 ש”ח.
שאלתי אם אפשר לעשן קודם סיגריה, הנהג, העצבני אחרי המו”מ, ענה שלא. הוצאתי אחת בכל זאת כי ראיתי שאנחנו מתעכבים. אריאל רצה גם אחת. קיללתי אותו: ” כוס אמק”.
הנהג חשב שהתכוונתי אליו ועיניו נדלקו:” בי בולייט” אמר לי. הסברתי לו שהתכוונתי לאריאל, אבל הוא התעקש שאם ככה הייתי אומר את זה בעברית. “בי בולייט, נקסט טיימ איי וויל טל יו סמת’ינג ורי באד” הזהיר אותי.

הנהג הדלוק הסיע אותנו עד לפאתי עקבה, שם החלפנו מונית לנהג חביב יותר שקיבל הסבר על המופרע. הוא נסע כמו כולם בנתיב השמאלי, על 160 קמ”ש ונצמד למכונית מקדימה. בצומת כרך החלפנו שוב מונית. הפעם הנהג היה חביב באמת. המכונית לעומת זאת ראתה ימים טובים יותר. העליות לכרך הם כמו העליות מים המלח, פשוט בצד השני של הגבול. מדי פעם שילב הנהג לראשון מדי פעם זה לא עזר.

כרך- עיר ערבית רגילה, רמלה או יפו פשוט בצד השני של הירדן. אנשים חביבים מתפרנסים מחקלאות ותיירות. מעט אנגלית, הרבה עברית-ערבית וידיים. עשינו קניות למחר, אכלנו פלאפל בחצי דינר (שלושה שקלים) ומצאנו מונית לתחילת המסלול למחרת. הנהג, חלימי, לקח אותנו לעשן קצת שישה (נרגילה) ולשתות קהווה. אריאל ואני כבר ותיקים במועדוני חברים האלו. אין כלום למעט, ובכן, גברים ששותים קפה וצ’אי ומעשנים. חלקם גם משחק קלפים.

ואדי איבן חמד- הכביש מתפתל בין כרך לכפר בת’יר ויורד עד הואדי. הנהג חיבב אותי ואני נבחרתי לשבת מקדימה. הוא לימד אותי את הא”ב הערבי, בתמורה אני למדתי אותו את העברי,לספור בשפת הקודש וכתבתי לו את שמו בעברית. המכונית של חלימי קירטעה ונגמר קצת השמן אז היתמר עשן מצד ימין. הגענו. למרות האידיליה שנוצרה בנסיעה הוא ניסה להעלות ברגע האחרון את התעריף אבל אנחנו לא נצא פראיירים. ישראלים, כן?

בחור מקומי גבה עבור הכניסה לואדי 2 דינר מכל אחד. המסלול התחיל בחמאם.

אריאל ואני בחמאם

ההליכה בתור הנחל עם הסנדלים לא קשה ודי כיפית. התיק קטן שכן זה מסלול של לילה אחד, והמים בנחל נקיים כך שאין צורך לסחוב כמעט כלום.

במסלול

המפל הגדול

יגאל ואני במפל הגדול

את הלילה העברנו בלהתווכח איפה המערב ובקרת נזקים על כמה פצועים ועקוצים אנחנו. סיימנו את שארית המסלול בבוקר, והגענו לכביש המהיר בצד המזרחי של ים המלח. טרמפ קצר ועוד מונית החזירו אותנו לכרך, שם אכלנו צהריים והתארגנו למסלול השני בטיול. העיר היתה עמוסה להפליא וגם המקומיים לא ממש הבינו למה. היו שיפוצים בכל מקום והמון אנשים בקניות, מסתובבים ומבלים. בערב לא נראו נשים ברחובות, בשעות היום הן יוצאות.

לואדי הידן: נהג המונית היה חביב כבר מהתחלה ויגאל נבחר לשבת מקדימה. אריאל ואני רצינו להתעפץ מאחור. הנסיעה צפונה היתה יפה וחלפנו על פני ואדי מוג’יב והסכר הגדול. הנהג לא היה בטוח לאן נוסעים, וגם כששאל המקומים כיוונו אותו שמאל וימין אבל לא לואדי הידן. הוא התחיל לקלל את הערבים באשר הם, ואמר שהם חסרי מח, לעומת זאת ציין שבישראל טוב יותר. האוכל טעים יותר והנשים יפות יותר, אמר הנהג הירדני שמעולם לא ביקר בישראל.

ואדי הידן: את הואדי מצאנו לאחר תמרונים רבים. התחלנו לרדת לכיוון המפל ומרחוק, על הגבעה שמענו צעקות. ירדנו אלינו כמה מקומיים, ככל הנראה פליטי פלסטין, ואמרו שאי אפשר ללכת במסלול. אחד הציג את עצמו כבוליס-מן אף על פי שהיה לבוש בגלבייה כמו כולם. על תעודה או תג לא היה מה לדבר. הוא אמר שאסור להיכנס לואדי וחבריו גיבו אותו. ניסינו להתווכח קמעא, “אולי רק עד המפל, אולי רק עד החשכה?” הוא אמר שבסדר אבל כל אחד צריך לשלם 50!!! דינר. ככה זה עובד. סכום כזה כמובן שלא היה לנו. חברים נוספים הגיעו, אחד מהם במדי צבא ירדן, והתחלנו לשמוע יותר ויותר אל יהוד ואל יזראלי. הבנו שלואדי לא נצא. רצינו רק לצאת בחיים.

המקומיים וידאו עם נהג המונית מאיפה אנחנו. “ישראל”, השיב בתמימות. בשלב זה רק שאלנו איך אנחנו יוצאים מפה. אחד מהם ידע קצת אנגלית והסביר לי עם מקל על החול. לנהג אמרנו בוא ניסע, על הסכום נתמקח כבר בדרך. התחלנו לעקוב אחרי המסביר באנגלית והלבוש בחצי ב’ במעלה הבערך כביש שהיה שם. בשלב מסוים הם נעצרו. נהג המונית שלנו דומם את המנוע. החצי ב’ לבש עכשיו ב’ מלא ויצא עם רובה ציד לכיווננו. וליהודים לא היתה שמחה וצהלה וששון ויקר אלא לב בתחתונים. בדיעבד התברר שכל אחד מאיתנו חשב איך הוא מגן על עצמו ותוקף את היורה. כל אחד לעצמו. אחרי כמה שניות ומטרים הנשק נזרק לקבינה, הם באו לכיווננו ודיברו כמה מילים עם הנהג. הם חזרו למכוניתם והמשיכו. אנחנו אחריהם מסדירים נשימה. שאלנו: “לשם מה הנשק?” הנהג ענה: “לצוד, יש פה ציפורים ממש טעימות” שאלנו שוב: “לצוד ציפורים או יהודים”, הוא חייך.

שארית הנסיעה עברה בנאום של הנהג כמה הערבים טיפשים בעודנו חולפים דרך פחונים של פליטי 48′ ו-67′. הנהג הוריד אותנו ליד חמאם קטן ממול ים המלח.

אריאל, אני ושני בני דודים בחמאם

מהחמאם תפסנו טרמפ עד לעיירה סאפי. הנהג ניקר על ההגה, שלח ס-מ-סים תוך כדי וכמובן נסע לפי החוק המקומי במהירות גבוהה בנתיב הנגדי. גם הוא לא חיבב ישראלים יותר מדי אבל היה נחמד יחסית.

סאפי: היא העיר בסוף המסלול של ואדי חיסה. בשנייה שירדנו מהטרמפ התעלק עלינו נהג מונית ששמח להיתקל בשלושה תיירים תקועים הרבה אחרי שכבר אין אוטובוסים לכיוון עקבה. הבהרנו לו שאנחנו לא מעוניינים ואין לנו שום בעיה לחכות לבוקר. הוא מצידו הבהיר לנו שיש לו אינסוף סבלנות ושבסוף נתייאש וניסע איתו לעקבה. בהתחלה הוא דרש 50, 55 ואף 70 דינר. אמרנו לו שאין סיכוי. התרחקנו קצת והוא אחרינו. אז הזמנו אותו ואת חבריו הנהגים לקפה.

אנחנו מארחים את נהגי סאפי לקפה

לאחר כמה שעות החלטנו שנישן בפאתי העיר ובבוקר נתפוס אוטובוס או נהג מונית קצת פחות תאב בצע לכיוון עקבה. העמסנו את התיקים ואז שאל אותנו אחד המקומיים: “אוקי, מה המחיר הסופי שלכם?” “35 דינר” עניתי. 45. 35. 40. 35. 38. 35. 37. 37! נסענו עם הנהג העקשן. אחרי 4 שעות של משא ומתן, שני קפה שהכנו לו וחטיף שהוא קנה לנו, נעשינו כבר חברים. אריאל אפילו זכה לחיבוק ונשיקה.

לעקבה הגענו ב-2 בלילה. הלכנו לישון על חוף הים.

שינה על חוף ימה של עקבה

מצחצח שיניים בבוקר

שתינו קפה של בוקר במחיר תיירים, תפסנו מונית ב-5 דינר, כפי שמקובל, למעבר הגבול והופ אנחנו בישראל.
הבאנו שלום עליכם.

ב- 3:35 התחלתי לכתוב על הוא והיא ולא דברתי עוד על אהבה.
הבנתי, איכשהו הייתי צריך להתייחס לזה.
אז כתבו את זה קודם לפני זה לא משנה.

אז אני בורח נודד, מחפש מפחד, צועק מתמודד
את שומרת שבת בכלא.
הולך מתייאש נעצב מתרגש טועה מנחש
את שומרת שבת בכלא.

אז אני נופל וקם נחנק ומונשם משתגע נרדם
את שומרת שבת בכלא.
מגלה מטייל משתנה מתבלבל צוחק מקלל
את שומרת שבת בבית.