בזמן האחרון שומעים וקוראים יותר מדי על החופש שמשטרת ישראל לוקחת לעצמה. צריך להבין שבמדינת חוק גם המשטרה כפופה לו ולמעשה היא אחראית רק על חלק קטן של אכיפה. על קביעת אשמה, עונש, ביצוע החלטות המשפט ושיקום אחראים גופים אחרים.

בשייח’ ג’ראח המשטרה החליטה שכמה שמאלנים מפריעים לסדר הציבורי. ברחביה המשטרה עוצרת צעירים באמצע היום ומחפשת סמים על גופם. עוד כמה שוטרים הספיקו להתעלל בגנב אופנוע פלסטיני בתל אביב  אנשי שב”כ לכאורה עצרו את דן חמיצר ושאלו אותו כמה חידות. בנוסף השוטרים החרוצים מדי לא שמעו על אישור לקנביס רפואי ופיצצו במכות שליח פיצה.

העיקר שבשורה התחתונה אפשר להציג הצלחות שונות ובכלל לשלב כוחות עם כמה מצלמות וכתבים. בקצב הזה באמת בקרוב אי אפשר יהיה להפגין פה.

אומרים שהפילוסוף הצרפתי שידוע בשם וולטיר אמר: “אינני מסכים למילה מדבריך אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם”. הרבה טוענים שהוא מעולם לא אמר את המשפט היפה הזה. לפחות אז, במאה ה-18, היה מותר לא להסכים.

אני לא קורא ספרים. תיקון: אני לא קורא ספרות יפה, לא קורא סיפורת. לא מצליח להיסחף בזרם האיים של המינגווי או לדמיין מישהו הולך בשדות. העלילות, לרוב, לא סוחפות אותי ואני מתקשה “להתחבר” כמו שאומרים לספר.החלק הספקני בי מתעורר ולא מאמין לתיאור האירוטי הלעוס בו הוא נשק לצווארה והיא קימרה את גווה. לא נראה לי שהיא באמת חוותה ליל ביעותים, שנתה נדדה והיא שקעה בשרעפים. לא קראתי את רוב ספריהם של עמוס עוז, מאיר שלו ודוד גרוסמן. פה ושם הצצתי, אני יודע שהם באמת כותבים טוב, אבל אני לא משתכנע שהאישה באמת בורחת מבשורה.

 אני מודה קראתי כמה קלאסיקות עלילתיות ונסחפתי אני זוכר כל חוזה ב’מאה שנים של בדידות’ של מארקס, וגם להולדן בשדה השיפון האמנתי. אבל בדרך כלל אני לא נפעם מהעלילה הפתלתלה. זה לא הם זה אני.

 עד פה אני נשמע ערס מצוי וטיפש מן המניין אבל הנה לכם: אני קורא ספרי עיון. כמעט כל תחום מעניין אותי. קראתי את כתבי יאנוש קורצ’אק על חינוך, ואת מיכאל בר זוהר על מלחמת ששת הימים. קראתי את ויקטור פראנקל ואריך פרום. קראתי אפילו את המניפסט הקומוניסטי. אני מוצא עניין בפילוסופיה לצד היסטוריה, מתמטיקה (כמה שאני מצליח להבין) ופסיכולוגיה. אני לא מחפש תיאורים ומטאפורות, לא מעניין אותי איך השתלב העץ ביפי השדרה. מעניין אותי מה קרה איך לפי מי, לפעמים גם מתי ולמה.