You are here: Home » כללי » בטלוויזיה הם דווקא מתונים

בטלוויזיה הם דווקא מתונים

במהלך מבצע צוק איתן הסתובב בפייסבוק הקטע הזה מתוך הסדרה 'הבית הלבן':

בסרטון נראה נשיא ארה"ב נוזף בפורם גנראלים על כך שהציעו לו "תגובה פרופורציונאלית" ומבקש תגובה שתעביר את המסר שעם אמריקה (או שמא אתו) אי אפשר להתעסק ("התגובה הדיספרופורציונאלית"). במהלך צוק איתן, נראה היה שמפיצי הקישור ומחבביו (אלה שהגיבו ב like) התכוונו כביכול שהסרטון יהווה קריאה לתגובה אגרסיבית יותר מצד ישראל או הצדקה של התגובה הישראלית, או אולי היה זה סרטון שהופץ כתשובה לטענה על העדר הסימטריה בתגובה הישראלית או בסכסוך בכלל.

התגובה הראשונה שבא לצעוק לאותם מפיצים, חולקים ומחבבים היא: הלו, מה נסגר, זאת סדרת טלוויזיה, זו דמות, זה שחקן, זה בדיה. סדרת טלוויזיה. אולי נציע שמדינת ישראל תתמודד עם החמאס באופן זהה להתמודדות של דנה ונופר עם פרידה בעונה השנייה של האח הגדול.

ניתן כמובן לטעון שתרבות משפיעה על  אנשים שאחר כך מקבלים החלטות, וגם יוצרים עוד תרבות בצל ההחלטות האלה שמשפיעה על עוד אנשים וכו', וכך או כך – הבדיה של היום היא המציאות של מחר. אני לא מסכים וטוען שהמציאות לא נוטה להתנהג בצורה טלוויזיונית לכן ההסקה לא מתאימה, אבל בכל זאת החלטתי לצפות שוב בפרק השלישי של העונה הראשונה של הבית הלבן "התגובה הפרופורציונאלית".

שתי תמות דרמטיות מובילות לאותה סצנה. הראשונה היא שמדובר בנשיא חדש שזה עתה נבחר, לראשונה הוא עומד במציאות של פיגוע טרור נגד ארה"ב וללא קשר הוא מרגיש לחוץ וקטן כאשר נפגש עם מנהיגי הצבאות האמריקאים השונים (navy, marines, army) בגלל שהוא עצמו אינו מגיע מרקע צבאי. התמה השנייה היא הקשר הקרוב שנרקם בינו לבין רופאו הצבאי הזמני, רואים כיצד הנשיא מתעניין בחייו, וצוותו של הנשיא מציע לרופא תפקיד קבוע.

אותו רופא מסתבר, נהרג בפיגוע הטרור בו שוגר טיל על מטוסו מעל דמשק (הכול כמובן בדיוני ומתרחש רק בעלילת הסדרה).

כך שהקונטקסט לנאום בו אנו צופים בסרטון הוא שכשהנשיא מגיע לחדר, הוא מתמודד לראשונה מול אירועי בטחוני, הוא נמצא בסיטואציה שכבר סופר עליה שגורמת לגבריותו להרגיש מעט רופפת, והוא מתאבל על חברו שנפל.

בהמשך הפרק (לאחר הקטע הקצר) הגנראלים מנסים לשכנע את הנשיא שיהיה מדובר בטעות והצוות הקרוב לנשיא מנסה להראות לו שהוא פועל מתוך תאוות נקם על נפילתו של הרופא. יועצו הקרוב אפילו מוסיף שיש דרך בה מעצמת על צריכה לפעול, קרי, יש אחריות שבאה עם הכוח הגדול של ארה"ב.

בסיום הנשיא משתלט על רגשותיו, ומורה על ביצוע התגובה הפרופורציונאלית דווקא, ומוצג כמי שצלח מבחן חשוב הן בהתמודדות ראשונה מול טרור והן בקשר שלו עם ראשי הצבאות.

כותב הפרק לא משאיר שום ספק לגבי מהי התגובה הנכונה והראויה – התגובה הפרופורציונאלית.

כך שאם כבר מתעקשים ללמוד מיצירה בדיונית זאת, ניתן לשאול את עצמנו דווקא שאלות: כמו האם רצוננו בתגובה ישראלית מאסיבית נובע מתאוות נקם על חטיפת שלושת הילדים, או שמא זה באמת תגובה ראויה, מוסרית ונכונה אסטרטגית. האם לתחושה של העדר גבריות או הצורך לבסס גבריות ועמדות יש קשר למציאות העכשווית

ראוי לשאול גם האם יש אחריות שבאה עם להיות המדינה עם הצבא הכי חזק במזרח התיכון? (מה פתאום, כל האחריות על חמאס, שאחראי לא רק על כל ההרוגים הפלשתינאים במבצע האחרון, אלא גם על הכישלון של כל הנציגות הישראליות במפעלים האירופאים בכדורגל).

לבסוף, חשוב יותר מניתוח התוכן של הפרק, אני חושב שזו דוגמה שמלמדת משהו על השיח שלנו. כל טקסט שנכתב, מיד נלקח על מנת לחזק עמדות ואמונות של ימין או שמאל, ואם צריך, הוא נחתך ונערך כדי לעשות זאת; לקונטקסט אין משמעות, לתוכן אין משמעות, לעובדות מהמבצע כבר אין משמעות. השאלה היחידה היא אם אתה תומך או מתנגד. מסכים איתי או לא, איתי או נגדי. במציאות הזאת הוכתרו "בוגדים", "פאשיסטים" ו"רוצחים". במציאות הזאת מי שמבקר את המדינה הוא תומך בחמאס, כי הרי מלחמה זה לא זמן לביקורת, למרות שמסתבר שזה זמן מצוין לנסות ולהעביר שלל חוקים בנושאים חברתיים חשובים רחוק מעיני הציבור .

הפוסט נכתב ונתרם באדיבות אדם

spread the wordShare on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים