You are here: Home » כללי » הרתעה והמבצעים בעזה: בודקים את המספרים

הרתעה והמבצעים בעזה: בודקים את המספרים

תרגיל בהנחת המבוקש: אם אתם סמולנים בוגדים או סתם אנשים שעוקבים אחר פרסומיו של מרכז המידע למודיעין וטרור ע"ש מאיר עמית, יתכן ששמתם לב – ויתכן אף שנתתם פומבי – לעובדה שלפני שלושת המבצעים האחרונים בעזה (עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן) חמאס נמנע מירי לעבר ישראל וניסה לכפות מדיניות זו על ארגונים אחרים, לרוב בהצלחה ולעתים פחות.

אם במקרה ציינתם את העובדה הזאת מול ישראלים המוחזקים בעיניי עצמם להיות פטריוטים ומומחי ביטחון לאומי, סביר להניח שקיבלתם את אחת התגובות הבאות: "אין דבר כזה טפטוף" "לא משנה לי מי יורה" "גם טיל אחד יכול להרוג" "כל טיל הוא פיגוע" וכד'. אי אפשר להתייחס בביטול גמור לתגובות כאלה. אחרי הכל, נכון הוא שכל טיל שנורה מפחיד המוני ישראלים (גם אם הוא נופל בשטח פתוח) ונכון הוא גם שכל טיל יכול פוטנציאלית להרוג (גם אם סטטיסטית זה קורה לעתים נדירות). יתרה מזאת, נכון הוא שברגע שרצים אל המרחב המוגן זהותו הארגונית של היורה אינה מעסיקה אף אחד (גם אם מאוחר יותר יתנהל על כך דיון ציבורי ופוליטי ער). הבעיה בכל התגובות האלה היא אחרת. הבעיה, אם להתנסח בפשטות, היא שהתגובות האלה אינן כנות.

כדאי להיזכר: המטרה המוצהרת של מבצעים בעזה היא להרתיע את החמאס אשר ממשלת ישראל רואה בו, לדבריה, את האחראי לירי. כדאי להיזכר בעוד משהו: מבצעים בעזה מוכתרים כהצלחות בזמן שהירי נמשך, בייחוד אם החמאס אינו שותף לירי. לפיכך, אליבא דממשלת ישראל, הסף להצלחות הרתעתיות מול החמאס אינו עצירתו המוחלטת של הירי ואינו ירי של כל ארגון קיקיוני, אלא – הפלא ופלא – זהות הארגון היורה ופיחות יחסי במספר הטילים.

הניסוח המפורש של הרעיון הזה הופיע  במאמר של עומר דוסטרי בנרג'. דוסטרי מאמץ טון סמכותי, ומציין כי הערכת יכולת ההרתעה של ישראל מול החמאס חייבת להתבסס על "נתונים אמפיריים ועל ניתוח אסטרטגי רחב ומעמיק". דוסטרי קובע כי "המכה הקשה שספג ב'צוק-איתן' עודנה מהדהדת בראשו והארגון אינו מעוניין בהסלמה, קל וחומר כשהוא עדיין מלקק את פצעיו מהסיבוב האחרון וטרם התאושש". דוסטרי אף נראה כמציג נתונים אמפיריים, כפי שהבטיח, כדי לתמוך בקביעתו: "ההרתעה הישראלית בעיקר מוכחת במספרים מדויקים".

ממשיך דוסטרי, "כך למשל, על-פי נתונים מ'שירות הביטחון הכללי', בעשרת החודשים שחלפו לאחר מבצע 'עופרת יצוקה', שוגרו 207 רקטות ופצצות-מרגמה לעבר ישראל ובעשרת החודשים שחלפו לאחר מבצע 'עמוד ענן', שוגרו 59 רקטות ופצצות-מרגמה. לעומת זאת, בעשרת החודשים שחלפו לאחר מבצע 'צוק איתן', שוגרו בסך-הכל 6 שיגורי רקטות ופצצות-מרגמה לעבר ישראל, שלכולם, כאמור, אין נגיעה ל'חמאס' עצמו, אלא לארגונים סוררים".

sderotstrong

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לכאורה, נראה משכנע – ניתן לראות פיחות הדרגתי במספרי הטילים בעקבות כל מבצע. ניתן גם לראות שלירי "אין נגיעה" לחמאס. יש רק שתי בעיות קטנות:  כל אחת מהפסקות האש, החל מיוני 2008, לוו בפיחות גורף ביירי טילים, ובכל אחת מהן חמאס לא היה שותף לירי.

אם ניקח ברצינות את דבריו של דוסטרי, יתחוור שישראל היא המדינה הראשונה שפיתחה מכונת זמן, כיוון שההרתעה שהיא השיגה לדבריו בשלושת המבצעים האחרונים הייתה קיימת עוד לפני שהראשון יצא לדרך. ודוק, בהפסקת האש שהחלה ב-19 ליוני ונגמרה ב-4 לנובמבר 2008 (אחרי שצה"ל ביצע תקיפה בעזה בה נהרגו שבעה אנשי חמאס במהלך שסלל את הדרך ל"עופרת יצוקה") נורו 20 טילים, אשר אף אחד מהם לא נורה על ידי חמאס, ובזמן שחמאס פעל לסכל את הירי (זהירות מסמך – עמודים 7-6).

בדומה, חמאס לא ירה אף טיל בין נובמבר 2012 (תום מבצע עמוד ענן) לבין תחילת יולי 2014 (מסמך, עמוד 8).

אין קשר בין הרתעה למבצעים בעזה

נמצא, אם כן, שתומכי מדיניות ההרתעה הישראלית לא רק שאינם מתעלמים מזהות הארגון היורה וממספר הטילים שנורה, אלא שהם משתמשים בפרטים אלו כדי להוכיח לעצמם ולאחרים שההרתעה עובדת. ואין עם זה בעיה עקרונית. אם הם היו מצליחים להראות באמצעות פיחות במספרי הטילים ובאמצעות אי השתתפותו של החמאס בירי שישראל הצליחה לייצר הרתעה, לא הייתה עם זה כל בעיה. הבעיה נוצרת משום שההרתעה אותה הם מזהים הייתה קיימת עוד לפני המבצעים. כלומר חמאס לא יורה והמבצעים יוצאים לדרך בממוצע של פעם בשנתיים.

עוד דבר מעניין שניתן ללמוד ממאמרו של דוסטרי הנה המשמעות החדשה שהוא העניק למושג "ניתוח אסטרטגי רחב ומעמיק". אכן, הניתוח של דוסטרי כנראה הרחיב והעמיק עד כדי כך שהוא החטיא את המסקנה המתבקשת מהפרטים שהוא עצמו הזכיר. לדבריו

"להרתעה הישראלית על "חמאס", מתווסף מצבו הכלכלי הקשה והיחסים המתוחים עם המצרים. מאז עלייתו של סיסי לשלטון במצרים, הארגון מתקשה להתעצם דרך מנהרות ההברחה ממצרים והוא מוגבל ביותר. מצב זה מונע ממנו להתחמש בקצב ובאיכות שהוא היה רוצה".

אם ניתן להסביר את הפיחות בטילים על ידי תנאים אובייקטיביים כמו סגירת המנהרות והאטת ההתחמשות, ולא על ידי ההסבר ההרתעה החביב על דוסטרי ועל רבים וטובים, מתחוור עוד יותר שדוסטרי לא ביסס את טיעונו.

בשורה התחתונה דוסטרי הוא רק סימפטום לחוסר הרציונליות השורר בשיח הציבור בישראל בכל מה שקשור לביטחון לאומי. כפי שניתן לראות, בדיוק אותן העובדות שאזכורן על ידי מתנגדי מדיניות ההרתעה ההרסנית של ישראל מעוררות עליהם את חמתם של מיני מצטדקים וצבועים המתקשטים בנוצות של פטריוטיזם וביטחון, משמשות גם את האחרונים כשנוח להם, רק בצורה סלקטיבית, לא רציונאלית ולא משכנעת.

כתב: יגאל גודלר

spread the wordShare on FacebookTweet about this on TwitterShare on Google+

2 Comments

  1. מעניין מאוד ומדויק באופן כללי, אבל יש כמה נקודות קטנות שמפריעות לי:
    1. כותב המאמר מתעלם מ"טיעון הריבונות" המועלה על ידי המצדדים בפעולות צבאיות כנגד חמאס בגין ירי טילים מרצועת עזה, לדידם של הטוענים אם חמאס הוא הריבון, אזי עליו לשאת באחריות לכל פעולה צבאית היוצאת משטחו.
    2. NRG הוא לא מעריב – אלו שתי יישויות שונות עם כותבים ואג'נדה שונים

  2. תודה.

    באשר ל-2, כבר תוקן.

    לגבי 1 – הפוסט לא עסק בשאלה איך ראוי שישראל תגיב לירי של ארגונים שהם לא חמאס. הוא רק בחן את הראיות שהוצגו כדי לבסס שההרתעה עובדת והגיע למסקנה שהן לא משכנעות.

    באשר לדרך הטיפול בטילים שנורים על ידי ארגונים סוררים, הפתרון בטווח הקצר הוא הפסקת אש בכפוף להסרת המצור על עזה ובטווח הארוך נסיגה לגבולות 67 בגדה המערבית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים